גלית: זה החלק השני בשיחה עם האוצר רמי טריף. רצינו לדבר על המוזיאון במאה ה-21. דיברת על האימפקט שלמוזיאון יש על החברה, אבל גם לחברה יש על המוזיאון. אני חושבת שבאיזשהו מקום אנחנו כל הזמן בדיאלוג הזה. וכשאנחנו מסתכלים על המוזיאון במאה ה-21, העתיד של המוזיאון, איך אתה רואה את הדבר הזה?
רמי: אני חושב שזו שאלה מאוד גדולה. אני לא חושב שמישהו עד עכשיו הצליח באמת לפענח אותה. יש כאלה שמסתכלים על המוזיאון של המאה ה-21 במשקפיים הטכנולוגיות. אני חושב שאני מסתכל על זה יותר במשקפיים של התרבות והחברה. זה מרחב של ויכוח תרבותי, למרות שבמובנים מסוימים, גם אחרי האירועים שקרו בעולם בעקבות השיבעה באוקטובר, וגם מה שקורה בחברה האמריקאית, שכאילו היא מובילה את השיח, נקרא לו, המערבי, הליברלי, אני חושב שאנחנו הרבה פחות יודעים להתווכח. זאת אומרת, אולי אתה נכנס לויכוח עם מישהו, אז מתחילים לשפוט אותך דרך מי אומר ולא מה שאתה אומר. אז זה בצד אחד מה קורה, נגיד, בפלטפורמה הזאת של תרבות.
ושתיים, יש את כל השיח החברתי בעצם, נגיד הפוליטי, מעמדי וכן הלאה, האקולוגי, והאתגרים העומדים בפנינו. ויש שאלה גדולה, האם המוזיאון כאבן שואבת לתרבות, לשיח על תרבות, צריך להמשיך לעשות את מה שהוא עשה במשך המון המון זמן, או שהוא צריך ליצור בעצם גם מרחבים לדיון אחר, וגם הזדמנויות, להביא אותם דרך גם בעצם ההיסטוריה.
גלית: אוקיי., אנחנו לא מדברים לאו דווקא על תערוכות, אנחנו מדברים על סוגים שונים של שיחה.
רמי: זה אחת הבעיות. אחת הבעיות שהאוטקאם היחיד שכמעט מוזיאון יודע להוציא זו תערוכה או קטלוג. וזה שתי מדיות שהן מאוד מוגבלות לעידן שלנו. זאת אומרת, ברור שיש עוד כל מיני דברים שמוזיאונים עושים, אבל זה ההארדקור שלו. ואם נסתכל שנייה, האתגר של מוזיאונים להביא ילדים נוער, מ-15 עד בני 35 פלוס. הקהל הזה לא קיים במוזיאונים.
גלית: זאת אומרת, אנחנו נראה ילדים במוזיאון, ואחר כך נראה אנשים מבוגרים יותר, עם ילדים או גמלאים.
רמי: נכון, נכון. אני אומר את זה באופן מכליל, אבל כן, זה אתגר בכל המוזיאונים. אני חושב שהעולם מאוד מאוד מאוד השתנה. כמעט בכל פרמטר שאנחנו יכולים לדמיין. ויש הרבה סוגיות שאנחנו צריכים to address, מה שנקרא. ואני חושב שהמוזיאון יכול לקחת לעצמו כל מיני יוזמות, שבעצם מטפלות בדבר הזה, מאפשרות את השיח הזה, מכילות אותו. ואל תביני אותי לא נכון, אני באמת בעד אליטיזם במוזיאון. כי מישהו צריך לעשות אליטיזם, זה איכות, לא צריך לוותר על זה. ולא צריך לעשות מהמוזיאון, סליחה, שוק. למרות שגם לשוק יש את האיכויות שלו. אבל בעיניי, יש כל מיני דברים שמוזיאון צריך להתחיל לעסוק בהם. ואני לא מדבר על גיוון… יש כל מיני דברים שהם כבר בנאליים, שהם צריכים כבר מזמן להיות. ואני לא מדבר על העיסוק הזה, בואו ניקח לוגו, לא נכתוב אותו לגובה, נכתוב אותו לרוחב.. זה סמנטיקה.
ובעיניי, אם לוקחים את האוצרות ההיסטוריים שיש במוזיאון, את התובנות החשובות שיש למוזיאון עם העולם, ומעמתים אותן עם העתיד, אני חושב שזה יכול ליצור דרך נוספת, אני לא יודע בדיוק מה היא כרגע, שהיא אולי לא תערוכה, אולי היבריד של תערוכות וכן הלאה, שמאפשרות מרחב של אינגייג'מנט של קהל.
גלית: שהוא אמיתי, ולא דיגיטלי.
רמי: כן. אני אישית פחות, יש לי… אני כאילו, איש קראפט גם יש לי הערכה מאוד גדולה למקור. ואני חושב שבקורונה גם ראינו את זה. אני לא חושב שהיה סיור אחד דיגיטלי במוזיאון, שעשיתי בקורונה, והערכתי.
גלית: ורצית לחזור.
רמי: נכון, ואנשים חזרו ורצו לעמוד מול הדברים עצמם. זה כל כך מרגש, וזה גם מה שאת כל הזמן דיברת על המקדש הזה שעולים אליו. גם זה חשוב. אבל אני חושב שאנחנו בעידן שלכל דבר צריך להיות גרעין ושוליים מסוימים, שבהם אפשר לבשל כל מיני דברים אחרים.
אני לא יודע מה זה, אבל בפינה הקטנה שלי למשל, כי אני הגעתי למוזיאון והתחלתי לחפש שותפים ליוזמות, שבהם עיצוב יכול להעצים או להיות מועצם מתחומים אחרים, כמו ארכיאולוגיה ואומנות וכן הלאה. בטח ובטח בקורונה, עם הצעות של הדפסות ושילוב של טכנולוגיה. זה לא עבד בהתחלה מכל מיני סיבות, אבל בפברואר 22, אז פגשתי את תומס ליברטיני, שעובד בעצם עם דבורים, ואמרתי, וואו, הנה, יש לנו את זה. והיה לי שיח עם דודי מבורך, שהוא עוצר לתקופה הרומית, ואמרנו ביחד, יש לנו פה איזשהו חיבור מאוד מעניין בין טכנולוגיה לאקולוגיה, לאוצרות, לאומנות, לעיצוב, למוזיאון.
והדבר הראשון בפגישה עם תומס, כי עם דודי דיברנו בעצם בהתחלה, לקחת את הפסל של הדריאנוס, שהוא יצוק [בשיטת] השעווה הנעלמת, ולשחק איתו בהדפסות כדי להסביר אותו לקהל באופן אחר. זאת אומרת, זה מוצג שקיים משנות ה-80 במוזיאון, מוכר יחסית, אבל אף אחד לא יודע מה זה יציקה משאבה נעלמת שנעשתה לפני 1800 שנה. גם קשה להסביר את זה בהדרכה.
והדבר הראשון היה, כי היציקה בשעווה, הם עבדו עם שעוות של דבורים אז. אמרתי לתומס, אנחנו מכניסים כוורות לגן המוזיאון, זה משהו שהוא לא עשה אף פעם. והיצירה הזאת נולדה בתוך המוזיאון, על ידי צוות שקרה לשני עוצרים, דבור האיש, שזה רפי ניר, ותומס, כאמן בעצם שהוא מרכזי בסיפור. ואני אגיד לך את האמת, המוזיאון לא בדיוק ידע איך לאכול את זה. זאת אומרת, שנייה, בטיחות, עניינים. מה בטיחות? הגן מלא בדבורים. יש לידינו גם גן בוטני. אז באמצע הלילה, בפברואר 2023, הכנסנו חצי מיליון דבורים לגן.
וגם מאוחר יותר בעצם בנינו כוורת מיוחדת עם מצלמות, וסרקנו את הראש של הפסל..
גלית: של אותו הדריאנוס, משאבה נעלמת.
רמי: ותומס עשה עליו בעצם מניפולציות דיגיטליות. זה כאילו פרויקט מאוד מתקדם, שמשלב טכנולוגיה מאוד מתקדמת של הדפסות וסריקות. והתוצר בעצם נבנה על ידי דבורים. בעצם הדבורים שחזרו את השעווה שנעלמה בתוך הכוורת. ואנחנו בעצם עקבנו אחרי זה במצלמות. ופתאום יש חיבור מאוד מעניין בין אומנות לגן, למרחב איקולוגי העירוני, וזה הביא אותנו גם למצב שהדבורים באופן קבוע עכשיו בגן, נשארות איתנו. אפילו הפקנו קצת דבש יותר מאוחר.
בעיניי, הדבר המעניין זה שיש מוצג של המוזיאון, שעכשיו אפשר לדבר על זה באופן אחר לגמרי. להנגיש אותו אחרת, לחשוף שכבות היסטוריות, ארכיאולוגיות, טכנולוגיות, וגם אסתטיות, באופן מאוד מעניין. אז את יודעת, אחת השאלות ששואלים אותך, מה יקרה עם הפסלים האלה, עם השעווה? אז הארכיאולוג אומר לך, מצאו שעווה 5,000 שנה בחפירות. אבל אני לא, אין לי דאגה כזאת. גם אם הפסלים האלה יתכלו בשלב מסוים, זה חלק מהפרויקט, בסופו של דבר. ויש לנו תוכניות גם לעשות סדנאות לילדים, לדבר על דבוראות עירונית, ויש כל כך הרבה דברים. את יודעת, אני כאוצר לבשתי חליפת דבוראים, ופעמיים, אפשר בשבוע, הייתי עוצל יחד עם הצוות לטפל בדבורים. זה, בחיים לא חשבתי שאני אעשה כזה דבר במוזיאון ישראל.
גלית: אני חושבת שכשאני שמעתי על הפרויקט הזה, זה הייתה, אני הלכתי עם ההרגשה הזאת של, ׳או, הנה משהו שהוא קורה לגמרי אחרת במוזיאון, ועדיין הוא לגמרי מוזיאלי׳. הוא עוסק עם האובייקטים של המוזיאון, הוא עוסק בפרקטיסט הזה של אוצר שקם בבוקר, וממש עוסק בחקלאות, שהיא אוצרות ממש בפועל, ולא רק במחקר. אבל בעיקר, כמו שאמרת, אתה מסתכל על כל התהליך הזה בעין חדשה, דרך המקצוע של העיצוב, ולא ארכיאולוגיה.
אבל בעיקר, אני חושבת שהיא נקודת המבט, זה מה שאמרת עכשיו בסוף, אנחנו לא עסוקים אולי בחפץ הסופי, כי אנחנו לא חנות, אנחנו מוזיאון, אלא אנחנו מתבוננים על תהליכים, אנחנו מנסים להבין מה התהליכים האלה יכולים לאפשר לנו, והמחשבה על העולם של מחר. ואני חושבת שזאת ההזדמנות עם הקהל הרחב, זאת אומרת, ההזמנה הזאת לשיחה על מה שעוד יבוא, ולא על מה שהיה. אולי המפגש הזה שבין הארכיאולוגיה לעיצוב במוזיאון ישראל, הא כל כך לנו ברור ומובן מאליו, והיא לא תמיד עושה את זה לקהל הרחב, והנה הדבורים יצרו את הקשר הזה באופן מושלם.
רמי: נכון, ויש שלב שיצאו שני ראשים, כי ראש אחד לקח חודשיים לבנות, כי היה אביב מאוד תזזיתי וקר, חם, ועקבנו אחרי המצלמות, והוא יצא משליטה, בשלב מסוים. פתאום חם, אז הם בונות בקצב מטורף, ונבנו עליו כל מיני דברים, וגם הספיקו לשים עליו דבש.
[הראש] השני היינו, בשיא העונה, הם בנו את זה תוך חמישה ימים, והוצאנו את זה בזמן, ואז דודי אומר לי, ׳תשמע, זה, זה שלי, אז הם, הדבש הלא מושלם, אני אוהב אותו ככה׳. ואני ותומס כאילו מנסים כל הזמן, להשיג את השלמות הזאת כמעצבים, והוא אומר לנו, ׳שחררו, זה מה שזה׳. וגם תומס בעצם, הוא כאילו בשלב מסוים משחרר, נותן להן לבנות, אבל עדיין, יש לו מידה מסוימת של שליטה, והדברים האלה הם פשוט מדהים.
זאת אומרת, היינו מוצאים את זה לפעמים, לצלם עם צוות טלוויזיה, והיה חוטף מכה, ואז כמה תאים נהרסים, אז הוא היה אומר, ׳אין בעיה. תכניס את זה חזרה, ארבע, חמש שעות…׳ הן כל הזמן הולכות עליו, דבורים לא עפות בתוך הכוורת, רק הולכות, מטפסות, בודקות מה גיאומטרית לא נכון, ומכרסמות את זה חזרה, ובונות את זה חזרה באופן מדהים. אז זה בפני עצמו, בעיניי, היה למידה מאוד מעניינת. כשהצגנו, הצגנו את זה כמה פעמים, הצגנו את זה בבית הנשיא אפילו. לקחנו את זה לבית הנשיא, ואז התחילו להתווכח הביטחון שם, ואז מיכל הרצוג הגיעה, ׳תכניסו, תכניסו אותו׳.
זה המקום גם שאתה, אני לא רוצה להגיד שלוקח את עצמך פחות ברצינות, אבל אתה בא הרבה יותר לקראת הקהל, וזה בעיניי הכוח של הדבר הזה. בעיניי זה case study מאוד מעניין, למקום שבו אתה אוצר-יוצר, פחות, את יודעת, מנהל איך הדברים יראו בעצמם.
גלית: אבל זה הצד הדינמי של מגרש המשחקים שלך. המקום הזה.
רמי: נכון.
גלית: ואני רוצה, רגע שנקדיש שיחה רגע מאורגנת לתערוכה הנוכחית, במוזיאון של ״מעצבים בערבית״, שהיא בדיוק אני חושבת במהלך ההפוך, היא לא נולדה כאיזה ניסוי מעבדה, אלא מתוך תפיסה הרבה יותר מושכלת ומובנית, של מה תערוכות במחלקה ובמוזיאון בכלל, ומה צריך לעשות עכשיו.
רמי: זהו, אני חושב שהתערוכה הזאת היא בעיניי המשך לכל מה שעשיתי גם כמעצב, כי עוד כבר בתואר הראשון, עוד back then ב-2009, 2010, 2011, התעסקתי בסוגיות עם התרבות שלי בעצם, וגם כשיצאתי לשדה אז הסתכלתי מסביב, ובעצם לא היה שם אף אחד. והרגשת איזושהי חובה בעצם לעבוד על זה, לקדם את זה, ליצור שם איזשהו אימפקט.
את יודעת, בשלב מסוים, בשנקר ובצלאל, אני, בשיח גלריה אני מספר את זה באופן כזה, שהכלכלה הישראלית חיפשה איפה היא יכולה למצות מהלכים, וגם, את יודעת, זה לא רק ניצול, אלא מיצוי. אז זה היה החברה הערבית והחברה החרדית, זאת אומרת, ורק ב-2012, 2013, אני התחלתי לשמוע פרסומות של למשל, של תנובה בערבית. ואז בצלאל פותחים את המכינות בערבית, גם בשנקר, עושים מהלך מאוד מאוד מצוין, וגם את השלוחה החרדית, את מכירה.
וקורה במקביל משהו גם בחברה הערבית, בדור הזה, שהוא דור שמגדל זהות דרך הרשת. הוא חשוף לתכנים גלובליים ולעיצוב באופן הרבה יותר גדול. מעמד האישה עולה, שהוא קטליזטור השינוי המרכזי בחברה הערבית. אם בדור שלי לא היה סיכוי לבחורה בכיתה שלי, לבוא לגור בתל אביב וללמוד בשנקר, עכשיו זה בכלל לא שאלה. אז שני הצירים האלה נפגשים, ואני מאפיין את זה כדור, בעצם דור מדלג, שהוא מדלג פעם אחת מעל תרבות של ההורים שלו באופן מסוים, כי הוא רוצה להיות יותר אוניברסלי. ושתיים, הוא מדלג קצת מעל הישראליות, כי רק שנחשוב, אם יש לי ערוץ יוטיוב מצליח עם 4-5 מיליון, אז אני פונה ל-400 מיליון ערבים. מה אני צריך את ה… בכלל השוק הישראלי לא פלטפורמה בשבילי.
כל התנאים האלה בעצם מייצרים נהירה של צעירים לתוך המחלקות, בעיקר נשים, כמו שאת מכירה. ובשלב מסוים, בטח את מכירה את זה גם, בתוך הלימודים, בשלב מסוים הם מגיעים לגעת בזהות. לפעמים זה מאוחר, לפעמים זה מוקדם, ושם מתחילים לקרות כל מיני דברים, כל מיני אמירות חשובות, אם זה פוליטי או… אבל אם מסתכלים על התערוכה הזאת, יש בה בעצם ארבע מעצבות ומעצב. יש בה הרבה יותר חיצים שמופנים חברתית כביקורת פנימה לתוך חברה ערבית. אם זה מעמד האישה וכן הלאה, ומגדר, ועבודה אחת שעוסקת בעצם בזהות לאומית.
אז אם נשווה את זה לפוליטיקה, אני כל הזמן אומר להם את זה ככה, יש את הפוליטיקה של טיבי, שפעם היה סוגיית הקונפליקט במרכז, ועזבו הכל עד שנפתור את זה, אז עבאס אומר, לא, לא, אבל יש דברים מאוד בוערים שצריך לטפל בהם קודם, אבל אנחנו לא מוותרים על הזהות הפלסטינית שלנו. ואני, בתור אוצר, הרגשתי שגם כאוצר, הגעתי לשלב ששנייה אחת, יש בשדה עוד לא מעט אנשים, כמובן רובם בתחילת הדרך, אין להם קילומטראז׳ מאוד מאוד גבוה של עשרות שנים, כמו באמנות, ושווה להקדיש לזה תערוכה, גם כהצהרה של המחלקה, וגם שהמוזיאון תמך בזה באופן מאוד מובהק. ולבוא להגיד, הנה, יש תופעה חדשה, כמו שאיזקה גם עשה ביודעיקה עכשווית, היא מקבלת במה, היא מקבלת חשיפה, בוא נסתכל על זה בהמשך.
ואני חושב שכן, תפקידו של מוזיאון לא רק לדבר על היסטוריה, אלא גם במידה מסויימת גם לייצר אותה. בעיצוב זה על אחת כמה וכמה, כי הפרשנות של עיצוב היא כל הזמן זזה על ציר הזמן, את יודעת, תלוי מאיזו זווית אתה מסתכל על זה. ב״מעצבים בערבית״, הסוגיה החברתית הייתה, הייתי אומר, שקולה בעצם לסוגיה של ה-material culture, כי בעצם המוטיבציה של האנשים האלה, היא מגיעה מתוך הכאב החברתי הזה, והם משתמשים בשפה אוניברסלית של design, ומטפלים בתרבות חומרית, שמאז 48 אפשר להגיד, סוג של לא התפתחה פה. וכשמעצבת תכשיטים מגיעים אליה הסטודיו בכפר, זוג, ובא להם, חינוך לעיצוב, והיא בעצם מתחילה לשנות את הטעם של כלה ערבייה, אז זה culture building, לבנות תרבות חומרית חדשה, עם אינטרפטציות אחרות לגמרי.
גלית: ואותך מעניין לתעד את התהליך שקורה שם, את העבודה עצמה, את הפידבק של האנשים, מה מכל הדברים האלה אתה לוקח חזרה לאוסף?
רמי: אל״ף, הם מתעדים בעצם את התהליך, בעצם קיום העבודות. זה שונה בעצם מאמנים שעוסקים בסוגיות של מעמד אישה, למשל. כמובן שמה שמוצג בתערוכה, זה הקונספט קר של הדברים, ולא הדברים המסחריים. אבל אני מאמין שזה גם מחלחל לשם. ועדיין, דברים של שאדי, למשל, שאדי מג'לטון, שמתעסק בסוגיות של מגדר, את רואה שהוא לובש אותם בעצמו. אז יש הבדל משמעותי בעיצוב, שאתה הולך עם זה ביומיום, אתה יכול לחטוף מכות על הלבוש הזה, אבל אתה יכול לצייר, לא יודע, משהו מאוד בוטה שיושב בגלריה, ואולי יבוא להפגין מול המוזיאון, או מול הגלריה. אני מאמין שעיצוב שיוצא ממעגל היומיום, הוא מת, הוא הופך להיות סוג של ארכיאולוגיה מוזיאלית, ולא פלא שברוב הכיסאות שיש לי באוסף עדיין נמצאים בחנות. אבל הם נמצאים באוסף מסיבות אחרות, סיבות של חשיבות, של טכנולוגיה, של מי עשה אותם, למה ומתי.
אז מה שאני לוקח, אל״ף, זה ההדים של התערוכה, הייתה התגייסות מאוד יפה של החברה הערבית, של העולם התרבות שבא לפתיחה. החיכוך עם הנושא הוא מאוד חשוב, רק להבין כמה מסובך לכתוב לייבל, האם זה ישראלי, או נולד באום אל פאחם. האם להקה פלסטינית תבוא לפתיחה או לא? פלסטינית ישראלית, אני אומר, אז לא, אז לא באו. ואנשים האלה בעיניים מאוד אמיצים, כי רק שתחשבי שהשוק שלהם, במיוחד אנשי התכשיטים, הוא לא מקומי, הם לא פונים לקהל ישראל בכלל. קהל שלהם, או ברמאללה, או בדובי, או באבו-דאבי. לשמחתי, זה עבר, אפשר להגיד, בשלום. במובן מסוים, גם עבורם. אבל היה להם חשוב לבוא ולהגיד את הדברים האלה. אני עשיתי חמישה סרטים דוקומנטריים בעצם, כי היה לי מאוד מאוד חורש, מבקר ישראלי או תייר, להיכנס לתערוכה כל כך מורכבת, ואין שום דרך בעולם להיכנס למורכבויות שמתמודדים איתן בחברה הערבית, בלי סרטים.
גלית: בלי סרטים.
רמי: כן. ויצרנו איזו פינה מאוד אינטימית של החוויה של הסרט. וזה עובד מצוין.
גלית: זאת אומרת, אנשים שלא מכאן יכולים להקשיב, להבין וללכת לראות את העבודות.
רמי: רק תדמייני, יש לך להבין מה ההבדל בין נוצרי, מוסלמי, בין מי שגדל בעיר מעורבת, שיש לו שפה חצי עברית, לבין מי שמגיעה מהגולן, שבכלל הזהות שלה סורית. יש, בתוך החברה הערבית יש מגוון מאוד מאוד גדול, שהישראלים, החברה היהודית, היא מאוד רחוקה באמת לגעת לו בפרטים האלה.
גלית: ישאר משהו מהתערוכה הזאת באוסף?
רמי: אני חושב שכן, אני עובד על זה. את יכולה לדמיין שמ-50 שנה יש לנו בעת מקום קשה ביותר.
גלית: כן, אני מכירה את המחסן הזה היטב, וגם את הצמצום שלו עכשיו.
רמי: הארכיטקטורה לא גודלת עם הזמן, האוסף כן. היום אנחנו מאוד סלקטיביים, גם בגלל מקום, אבל… ויש דברים שאתה יודע, אתה מכירה את זה, יש דברים שהאוסף לא מתמחה בהם, ואין טעם בעצם להתעסק בהם, כמו אופנה, כי לא אוספים אופנה, ולא מתמחים באופנה באופן היסטורי, אז מנסים בעצם או להשביח, ונקרא לזה להעמיק את איכות האוסף הקיים, שהחוזקות הגדולות שלו בעצם, בעיצוב גרפי וטיפוגרפי ישראלי, שמחזיקים בארכיונים הכי משמעותיים שיש.
גלית: אני חושבת שגם התפקיד של העיצוב בתוך המוזיאון הוא מאוד ברור. המקום שלו, הוא לא שייך, אמנם בתוך האגף לאמנות, ובתוך החלק העכשווי של האמנות. אבל יש לו איזו יכולת לגעת בארכיאולוגיה ובאנתרופולוגיה, ובאמנות באיזשהו מקום, ובאגף הנוער, והתנועה הזאת שלו בתוך המוזיאון היא קלה יותר, היא מאפשרת לו להיות רב פנים. הוא לא מחובר בתוך המקום שלו, ואז הוא…
רמי: הוא פוליגמי כזה.
גלית: הוא גם אני חושבת מאוד מזמין את המחלקות האחרות לדבר איתו. ובזה באיזשהו מקום העיצוב, כשאני מסתכלת עליו בתוך העתיד של המוזיאון, המחלקות לעיצוב ואדריכלות הם סוג של מניע לפעולות המוזיאליות הבאות. זאת אומרת, הוא בדיוק מתרחק מהמקום ההיסטורי של המחקר הקלאסי הכתוב, ופותח גם שאלות מחקר אחרות לדיסציפלינות אחרות, שאנחנו מכירים אותן אולי במהלכים האקדמיים מחוץ למוזיאון.
רמי: כן. אני מאוד מסכים. בגלל האופי של עיצוב בעצם לעשות אינטגרציות, אני ארחיק ואגיד… זה לא פשוט כמו שזה נשמע. זאת אומרת, היכולת שלך לשתף פעולה עם כל אוצר או כל תחום, הוא לא כזה פשוט, מכל מיני סיבות. את יודעת, יש למוזיאון לו״ז, יש תוכניות, היכולת של הגמישות היא לא… אבל אם בונים לטווח רחוק זה כן עובד, אבל לא תמיד…
דיברנו על מוזיאון של המאה ה-21, אבל אחד הדברים שמוזיאון צריך לטפל בהם זה מהירות התגובה שלו. זאת אומרת, הפרויקט של הדבורים הזה נעשה כפרויקט גרילה. הוא בכלל התחיל טיפה לפני שאישרו, לא היה תקציב, הלכנו לקושש, וכל מיני דברים שאם בתחנות האלה הרבות היינו אומרים, ׳אבל אין כסף, אבל אין חשמל בגן, אבל אין זה׳. זה לא היה קורה. ולזכותו של תומאס, הוא האמין לשני המשוגעים האלה והלך איתנו. אבל הנה, יצא משהו. אני חושב שמוזיאון צריך לדעת לפתח, בטח ובטח במאה ה-21, יכולת תגובה יותר מהירה בעידן, טכנולוגיה שאת יודעת, מי שמע פעם על הדימויים…
גלית: דימויים זזים, כן.
רמי: דימויים זזים והגיפים, ואחרי הגיפים הגיעו לנו כל האנשים התחילו לקנות כל מיני NFT, זה נשמע כל כך…
גלית: אבל באיזשהו מקום, תסתכל על ה-NFT, שהם פיקסל ליד פיקסל ליד פיקסל, כשאנחנו מסתכלים אחרונית בהיסטוריה, אתה רואה את הציורי הקיר או הציורי האבנים במדבר, הם נקודה אחרי נקודה אחרי נקודה שמייצרו דימוי. היה יותר קשה לסחוב את האבן בחזרה לאוסף מאשר לקחת NFT לאוסף, אבל באיזשהו מקום אנחנו באותו מקום.
רמי: במעגלים.
גלית: כן. ואני חושבת שאולי אני אסיים בזה שאני אגיד שאני מסתכלת עליך כאוצר מאוד דינאמי בתוך המוזיאון, אבל גם אתה וגם אני עדיין שמחים לשים בכיס של אוסף המחלקות את הדברים שאנחנו חושבים שצריך לשמור עליהם, לא כי הם הכי חשובים, אלא כי לזמנם הם יצרו איזושהי דרמה שבעקבותיה השתנו הדברים על פני השדה. אולי בסוף, האוסף הוא כל טביעות האצבע המשמעותיות שמעצבים ומעצבות ואוצרים ואוצרות השאירו, כדי שהשדה או העתיד שלנו ייראה טוב יותר.
רמי: בדיוק. הפרספקטיבה. יש שתי פרספקטיבות מעניינות במוזיאון, בטח במוזיאון גדול. אחד זה מימד הזמן שמשתנה לך, גם אפילו כבן אדם. אתה מתחיל עכשיו במונחים של חודשים במקום ימים. ושתיים, שאתה חלק מתהליך ארוך. זאת אומרת, אם אתה בא פה לשמור לפרק זמן מסוים על אוסף שצריך להחזיק אותו 500 שנה, אז אתה פרק בזה, אתה לא הנושא. וזה סופר סופר מעניין. ואת יודעת, יש באוסף דברים כל כך יפים. בדיוק היום הסתכלתי על סקיצות הכנה למשחק של בר לוי, שנעשו באופן ידיני, וזה פשוט מרומם את הרוח להסתכל על הדברים האלה.
גלית: אני רק מאחלת לך שכל הימים שלך ייפתחו בחוויות טובות כאלה. ולהודות לך על הסבלנות שיש לך בתוך המוזיאון, ועל העתיד שאתה מייצר בשביל כולנו, בתוך מוזיאון ישראל. תודה רבה.
רמי: תודה גלית, שמחתי.
