מרצה בשטח | דקל בוברוב

מרצה בשטח | דקל בוברוב

דקל בוברוב הוא מהדמויות הדומיננטיות במסדרונות שנקר ובנוף העיצוב הישראלי. כמעצב גרפי מוביל, יוצר רב־תחומי וחוקר, הוא השאיר את חותמו על עולם העיצוב המקומי במגוון תפקידים משמעותיים. כמייסד־שותף של "סטודיו מיכל ודקל" שפעל במשך כמעט שני עשורים, בוברוב הוביל פרויקטים מרכזיים בתחום התרבות והעיצוב העסקי. תרומתו לחינוך הדור הבא של מעצבים באה לידי ביטוי בתפקידיו הבכירים בשנקר, שם שימש כראש התכנית לעיצוב גרפי וכראש המחלקה לתקשורת חזותית. כעת, בנקודת ציון חדשה במסלולו האמנותי, הוא מציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו, "חלפים", בגלריה NoW ביפו.

ברכות על פתיחת התערוכה הראשונה שלך – "חלפים", תוכל לספר עליה?
"תודה. התערוכה הזו היתה הזדמנות מבחינתי להציג איזשהו פן אחר בעבודות שלי שלא הצגתי בתערוכת הגמר בסיום התואר הראשון בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר. בתערוכת הגמר עסקתי ביצירת אובייקטים שנקודת המוצא שלהם הייתה תמרורים והחלטנו, עירית בירן, בעלת הסטודיו  NoW ואני להציג דווקא את ההדפסים שלי, שעדיין לא יצא לי להציג. אז אמנם מדובר בעשייה כביכול שונה ממה שהצגתי בתערוכת הגמר, אבל בעצם מדובר בנקודות מוצא דומות – דברים  שאני מוצא/רואה/אוסף ברחוב. המרחב הציבורי מאוד משפיע עליי, כמה שהוא מכוער, מעצבן ולא קריא, הוא מעורר בי כל פעם מחדש השראה. העבודות המוצגות בתערוכה הן הדפסים (מונו פרינט) שנקודת המוצא שלהם הם דברים שמצאתי בדרך – שברים, וחלקים, שכבר אין בהם שימוש ונזרקו. לאסוף אותם ולעשות איתם משהו חדש זה עבורי אפשרות  להחזיר אותם לחיים."

העבודות בתערוכה מורכבות מחלקי חפצים שאין בהם שימוש ומעניקות להם שימוש חדש. כיצד הבחירה הזאת נולדה? 
"לקראת התערוכה הזאת נזכרתי בתואר הראשון שלי בעיצוב, בויטל לפני מאתיים שנה. שכונת פלורנטין לפני שהפכה למה שהיא היום, היו שם בעיקר רפדיות, מוסכים ובעלי מלאכה והשאריות של כל אלה היו תמיד ברחוב, כולל אריזות תעשייתיות, ארגזים, תוויות. מצאתי את עצמי נמשך ל״גרפיקה״ הלא מתוכננת והלא מעוצבת, הטכנית, הפונקציונאלית, התעשייתית. זה היה מן קונטרסט לדרך בה עיצבתי אז – מינמליסטי, קר, מוקפד. במעבר שלי מלהיות מעצב גרפי לסטודנט לאמנות, אני יכול להגיד שאני תמיד מתחיל במשהו שכבר קיים בעולם. אני לא אומר לעצמי "אני ממציא משהו". אני לא "מתחיל מקאנבס ריק". אני תמיד מתחיל ממשהו שכבר קיים, שמישהו כבר עשה, שהיה לו כבר שימוש. זאת נקודת המוצא שלי. עכשיו הדברים האלה, הם לעולם לא רק צורות, הם תמיד  טעונים במשהו נוסף שבא מהשימוש בהם ומהסיבה ליצירתם. ואז זה מבחינתי זה תפצל ל 'מאיפה זה הגיע', ו 'איך זה נראה'. נקודת ההתחלה שלי היא לעולם לא נקודת אפס אלא לפחות שתיים-שלוש. "

יש משהו אופטימי בלהעניק חיים חדשים לחפצים שנזרקו? 
"את יודעת מה? כן. אני חושב שהאיסוף הזה הוא מבחינתי פעולה אופטימית. אנשים שקרובים אליי ויקראו את זה עכשיו אולי לא יסכימו איתי, אבל אני חושב שלמרות החזות המרירה־צינית־ביקורתית שמייחסים לי – אני בן אדם אופטימי, מהלך היצירה שלי גם בעיצוב וגם באמנות מגיע ממקום של "חייב להיות יותר טוב", של "אני מרגיש שאני יכול לעשות יותר טוב במקום שאני פועל בו." זה לא בהכרח מקביל לתחושות שלי בחיים, אבל מהלכים של יצירה ועשייה הם  מבחינתי מהלכים  אופטימיים. וכשאני יוצר זה המקום בו אני מרגיש הכי טוב מבחינה נפשית."

"מהשביעי באוקטובר והלאה, הסטודיו, מרחב היצירה שלי היה עבורי סוג של מקלט. הוא הגן עלי מפני כל מה שקורה. כי כל מה שקרה היה כל כך גדול וכל כך רע, אני לא חושב שב־54 השנים בהן אני חי פה נאלצתי להתמודד עם משהו כזה. ולחלוטין לא היו לי (ועדיין אין לי) כלים להתמודד עם זה. מבחינתי ללכת לשיעור בבית הספר לאמנות או לעבוד בסטודיו על האמנות שלי היה ממש סוג של הגנה. ממש הרגשתי שכשאני נכנס לסטודיו אני נותן לעצמי אפשרות להתנתק,   לשכוח לרגע " ממה שקורה בחוץ.מבחינתי האמנות היא מקום שמגן ושומר עליי. על היכולת האנושית שלי להתמודד עם מה שקורה לי בחיים."

ספר לי מה הביא אותך, מרצה, מעצב עסוק ומנוסה, לשוב לספסל הלימודים בתור סטודנט לתואר ראשון באמנות רב תחומית בשנקר?
"לקראת סוף הקדנציה שלי כראש המחלקה לתקשורת חזותית, הרגשתי שאני מרוקן לחלוטין. הדמיון והיכולת שלי לחשוב יצירתי היו כמו  ״ספוג יבש שחייבים להכניס לדלי מים״. והיה לי ברור שאני חייב ללמוד משהו. כשהחלטתי להיות ראש מחלקה זה היה מתוך ידיעה שיש לי מה לתת ושאני רוצה לתת. ובאמת במשך שמונה שנים נתתי, והרגשתי שעכשיו תורי לקבל. לא כתמורה, אלא לעשות משהו עבור עצמך. בסוף החלטתי שאני הולך על תואר ראשון באמנות. יחד עם החשש האם בגיל 50  אני אצליח להיות שוב סטודנט שנה א' בתואר ראשון. לא הייתי בטוח שזה יעבוד, אבל תוך כדי תנועה הבנתי שזה עובד לי לא רע . התשוקה הזאת ללמוד משהו חדש שאתה לא מכיר – ללמוד מאנשים שיש להם המון ידע ורגע לשים את עצמך במקום של 'לא לדעת', זו פשוט מתנה. באתי ללימודים האלה ממקום חשוף וכנה שאני לא יודע ובא ללמוד. וברגע שנכנסתי למקום הזה , זה מדהים." 

ועכשיו, אחרי תואר ראשון באמנות ואתה מציג תערוכה ראשונה, אתה רואה את עצמך יותר כאמן או יותר כמעצב? 
"ההגדרה 'רואה את עצמך כאמן' היא מאוד מורכבת כי זאת שאלה שאפשר לחלק לשתי נקודות מבט: האחת היא העיסוק, האם אתה עושה אמנות ומתעסק באמנות, והשנייה  היא האם אתה מציג או חלק מהשדה או מתחיל להיכנס אליו, כל מיני דברים שאני עוד לא יודע כבוגר טרי של תואר ראשון. ההחלטה להציג את התערוכה הראשונה הייתה מאוד קשה עבורי מנטלית אני עדיין במקום הזה של 'מי אני שאני אציג' או 'מי אני שאנשים יבואו לראות את העבודות שלי'. אני חי עם התחושות  האלה לגמרי בשלום, והתערוכה הזאת היא מבחינתי להכניס רגל למים הרדודים, לראות מה הטמפרטורה. לחוות ממש את הדבר הזה הפיזי של ״להציג״. לבחור עבודות, לתלות אותן ולהגיד לאנשים 'בואו תראו מה אני עושה'."

"ולגבי 'המעצב' אני עוד לא יודע, כי עיצוב עד היום היה עבורי דרך חיים. זה גם מאוד בא לידי ביטוי בהוראה. אני עדיין מעצב אבל מעט, ואני אוהב לעצב ונהנה מסוג הדברים שאני מעצב כי יש לי את הפריבילגיה לבחור. בזמנו הכרזתי שברגע שאני מסיים את התפקיד שלי כראש מחלקה אני מפסיק לעצב. וכמובן, שבדיוק בתקופה בה סיימתי את התפקיד, קיבלתי עבודות טובות שעניינו אותי ולא יכולתי לסרב להן. אז אני ממשיך לעצב, אבל מבחינת עם מה אני מתעורר בבוקר או מה במחשבות שלי כשאני מתהלך ברחוב, כשאני עושה כלים ורוצה לסיים אותם מהר בשביל להתפנות על מנת לעשות את הדבר שבא לי לעשות  – זה אמנות. בכל זמן שיש לי אני שם. גם אם לא פיזית בסטודיו, הראש שלי שם. המוח שלי מלא ברעיונות ויש לי המון  דרייב לעשות דברים. גם לפני לימודי עיצוב גרפי, גם תוך כדי וגם אחרי הלימודים המוטיבציה שלי נבעה מתשוקה. האמנות פתאום החזירה לי את התחושה הזאת של התשוקה. של המשהו שבא לך לקום בבוקר ולעשות אותו." 

כיצד אתה מצליח לשלב בין העבודה החינוכית כמרצה לעבודה כמעצב בשטח? הן נפגשות? 
"הן מאוד נפגשות כי הקורסים שאותם אני מלמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר הם קורסים שמתעסקים בפורטה שלי , כמעצב גרפי. אני מלמד קורסי מבוא בטיפוגרפיה,עיצוב ספרים וגם מנחה פרויקטים שהם יותר אקספרימנטלים ששמים דגש על תהליכי עבודה. אז החיבור הוא מאוד שם. נסיון של 20 ומשהו שנה כמעצב, זה ידע שכמרצה אתה יכול לעשות בו המון שימוש. בגלל שאני 'בין לבין' כזה, אני לא מפחד לשאול שאלות קשות גם את עצמי כמעצב וגם כמרצה וגם את הסטודנטים שלי בכיתה. דברים שחשובים לי עכשיו כשאני מלמד כיתות גבוהות כמו ג'-ד' זה אחריות המעצב. האחריות שלנו כבעלי מקצוע. לא 'איך עושים' אלא 'למה עושים'. לא להחליט, אלא לחשוב למה מחליטים דבר כזה או אחר. ממש האתיקה של המקצוע. כי אלו דברים שאני גם שואל את עצמי כמעצב, שאלתי אותם כל החיים. עכשיו במקום שאני נמצא בו אני רואה שכשאני מעצב ספר או כשאני מדבר עם סטודנט על עיצוב ספר אני מעלה את גם את  העקרונותֿ שחשובים לי, אבל גם את  הדילמות שאני מתמודד איתן בעצמי. . לדוגמה, אני מלמד טיפוגרפיה שנה א', הסמסטר הראשון שלהם באקדמיה. ויש משהו כמעט קסום בלחשוף אותם לראשונה לתחום הטיפוגרפיה. התחושה הזאת של לחשוף מישהו בפעם הראשונה לנושא שהוא לא הכיר – מאוד מאתגרת אותי ואני עושה את זה בהמן תשומת לב ובאחריות.  , לדוגמה אני מדבר איתם  על זה שטיפוגרפיה צריכה להיחוות אצל היוצר כחוויה של יצירה ולא רק כממלאת פונקציה, זו ממש הקנייה. להניח את התשתית של מה שהם יהיו כשהם יהיו גדולים. זה גם מעניין אותי וגם  עדיין מרגש אותי לראות פתאום שמישהו מבין משהו ובאמצעות ההבנה הזאת הוא מתחיל ליצור."

מה הופך מעצב למעצב טוב?
"תשוקה ומחויבות. בעיני הן באות אחת אחרי השניה. זאת אומרת יש לך איזושהי תשוקה, להנכיח סוג של יכולת שיש לך או הבנה שיש לך לגבי מקצוע, לא משנה מהי. ואז המוטיבציה שלך להנכיח אותה. אסור לוותר על הדבר הזה למרות שאנחנו יודעים כמה קשה להנכיח במקום הזה ערכים שהם ערכים של אסתטיקה, של משמעות, של אחריות ושל תקשורת. ערכים של תרבות וכמובן תרבות חזותית. אני באמת מאמין שאם סטודנט אחד מתוך קבוצה, 'יש לו את זה' וזה בוער בו, שהסיבה שלו לעבוד היא מעבר ללהרוויח את המשכורת שלו, אז הוא מחוייב  להנכיח גם איזשהי אמת, איזשהו משהו שהוא מאמין בו, זה הופך מעצב למעצב טוב. המשפט שלי שכל סטודנט שלמד אצלי שמע לפחות עשרים פעמים הוא 'עיצוב טוב הוא נקודת מפגש חד פעמית בין בריף לבין בן־אדם'. בשביל שיהיה את הניצוץ הזה צריך להיות בן־אדם. מה זה להיות בן־אדם? זה רגע להבין מי אתה , מה ואיך אתה  חושב, ממה אתה  מושפע, איפה אתה  חי ויוצר, מי האנשים שאתה מעצב להם, ומה היא השפה שהם מדברים. ולהיות כל הזמן מחובר לדבר הזה, גם אם הוא רע. להבין איפה אנחנו  חיים עכשיו זה משהו רע. אבל אנחנו  חייבים להמשיך. מעצבים הם אנשים שמגדירים ומנכיחים תרבות. מעצב תקשורת חזותית מנכיח את התפיסה שלו ומשאיר אותה. יש בזה המון אחריות, וגם המון כח. מקומות העבודה שהרבה מהבוגרים שלנו הולכים לעבוד בהם פחות מבקשים את זה, זה לא חלק ממה שהם ״צריכים״ לדעת או לעשות מבחינה מקצועית. וזה מה שהיה לי חשוב להדגיש  לאורך כל השנים לסטודנטים שלי, גם כמעצב שכיר וגם כעצמאי, לא משנה מה הבריף שלך, אתה צריך להנכיח משהו שהוא ״שלך״  מבחינה מקצועית. הבריף הוא של הלקוח, הצורך שלו הוא נקודת התחלה לחשיבה יצירתית. בסוף יהיה לוגו, אתר, אריזה. השאלה היא איך הם  יהיו. וזה המקום שלך כמעצב. ואם אתה לא מודע לזה, מפספס את זה או לא נלחם על זה – אז בעיני, זה לא שווה את זה. מבחינתי הבוגרים של בתי ספר לתקשורת חזותית  הם – כמו מן סוכנים חשאיים, שמוחדרים לתוך מערכות יצרניות. והמשימות שהם נדרשים להן מתחילות מצורך – וכשאתה מקבל פרויקט אתה צריך לקחת את כל מה שלמדת בבית הספר, את כל מה שאתה מאמין בו, את הסגנון שלך, את השפה האישית שפיתחת, את התפיסה שלך לגבי עיצוב ולהנכיח אותם בין אם אתה עושה פתיח לתוכנית אקטואליה, או ספר בישול."

אירועי השנה האחרונה הביאו עמם שלל אתגרים לאמנים ומעצבים ישראלים, מול אילו אתגרים מצאת את עצמך? וכיצד אפשר להתגבר עליהם? 
"אני חושב שזה מתחיל בכלל מהעניין הזה של איך אתה קם בבוקר והולך לסטודיו. לא משנה אם זה סטודיו לאמנות או סטודיו לעיצוב, ומתעסק בדברים שעל פניהם נראים אזוטרים. יום אחד אתה קם בשבע בבוקר ואתה נאלץ להבין שאלף ומשהו אנשים נהרגו ועוד עשרות  נחטפו  ואז אתה פותח קובץ של אינדיזיין, זה מטורף. שבוע-שבועיים אחרי השביעי באוקטובר היינו צריכים לחזור לעבודה כי אנחנו צריכים להתפרנס. אני חושב שאחד הדברים הכי קשים במצב הזה בלי קשר לעיצוב הוא  ה״דרישה״ מאיתנו כציבור לתפקד ולייצר מאין שגרה. למרות שכל מה שקרה  פה בשנה ומשהו האחרונות – רחוק מאוד משגרה. אז קודם כל הסוויצ' בראש ולהגיד לעצמך אני  הולך לסטודיו, הולך לעבודה. אני בטוח שהרבה מאוד מעצבים ואמנים הרגישו שהם מתמודדים עם דילמות שאולי עכשיו כבר פחות רלוונטיות. ברור שהן כן, אבל ביחס למה שקרה זה הרגיש לא נכון. אני מאמין שהיה סוג של שיתוק. תחושה של רצון ללכת לסטודיו ולפתוח מסמך אינדיזיין, אבל זה קשה. מבחינתי – הרגשתי שהדרך שלי לתפקד ולהשתקם היא לחזור למסגרות שאני מכיר אותן. כמו שהסטודיו שלי שמר עלי מפני מה שקורה בחוץ, כך גם הכיתה והסטודנטים שאני אמור ללמד. כשנפתחה בסופו של דבר שנת הלימודים, כמרצה אני החלטתי שהדרך שלי להתמודד עם זה היא דווקא לא לדבר ״על המצב״ במסגרת השיעור. אלא להיכנס לכיתה של סמסטר א' שנה א', לשאול את השאלה שאני תמיד שואל: 'מה זה טיפוגרפיה?' ולהתחיל משם. לייצר איזושהי מסגרת של שגרה. לנתק את עצמי ואת הסטודנטים ממה שקורה. זה הרי לא דבר שאפשר באמת לברוח ממנו, במשך שלוש שעות בואו נדבר על טיפוגרפיה. הייתי מאוד רגיש וקשוב. אמרתי לעצמי 'אתה נכנס לכיתה עם 24 סטודנטים, אתה לא יודע מה כל אחד מהם עבר, כמה היה קרוב לזוועה או איך הוא מתמודד איתה. ראיתי בכל אחד מהסטודנטים טראומה מהלכת. ככה לימדתי. סופר ברגישות וסופר מאפשר. לא כהרגלי, נרגעתי עם הסטנדרט הנוקשה של הדרישות שלי מהסטודנטים. כמה אתה יכול לדחוף ולהגיד שעיצוב הוא הדבר הכי חשוב כשהוא הכי לא חשוב למי שיושב עכשיו בשבי בעזה. צריך לפנות מקום למה שקורה פה. חייבים לשנות את ההיררכיות."

ויחד עם זאת עם נושא החטופים והתעוררות המחאה, נולדה מחדש מערכת של סימנים שלמדנו לקרוא אותה
"אני לא רואה את זה ככה. קודם כל כבר בהפיכה המשטרית שהתחילה לפני השביעי באוקטובר. קראתי 'לא למתג את המחאה'. כבר שם דרשתי להזיז את העיצוב הצידה. עכשיו, בחיים לא הזזתי את העיצוב הצידה כי מבחינתי עיצוב גרפי זה הדבר שאני הכי טוב בו ובשל כך הכי חשוב עבורי. עיצוב זה מקור כח מבחינתי. לחיות, להיות בעל, להיות אבא, להיות איש מקצוע, להיות מרצה. כל הדברים האלה שדורשים תפקוד נובעים אצלי מתוך הבטחון העצמי שהייתי שואב מהמקצוע שלי כמעצב. שמרתי על זה כמשהו מאוד מאוד מרכזי וחיוני בחיים שלי. והיום, במצב הנוכחי של המדינה הזאת אני קורא לסטודנטים ולקולגות שלי ואומר שהרבה יותר חשוב שתהיו נוכחים ומעורבים במה שקורה בחיים שלנו כאנשים,  ואו דווקא כמעצבים. בזמנו כתבתי 'אל תישארו בבית כי לא יצא לכם יפה השלט', או כי לא מצאתם קריאייטיב. תבואו! לא משנה השלט שאתם מחזיקים. או מה אתם לובשים או כותבים. העיקר שתבואו. זה התחיל משם. לא לאפשר לעצמי כאדם שחי פה להיות כהה ל'מצב'. אנחנו לא אמורים להמשיך בחיים שלנו כאילו כלום. לא יכול להיות שיש מאה חטופים בעזה ואנחנו יושבים פה עכשיו ושותים קפה."

"אם דיברנו על אחריות מקצועית, אני חושב שכל מה שאנחנו עושים עכשיו (אחרי השביעי באוקטובר) צריך להיות עם הרבה יותר אחריות. זה אמנם לא ישנה באופן ישיר את המצב, אבל אנחנו לא יכולים לעצב עוד לוגו, ועוד שלט, ועוד ספר מבלי להיות אחראים למה שאנחנו עושים. אסור לנו לחפף, להוציא סתם תוצרים, אנחנו צריכים לעשות פעולות שנעשות באחריות מקצועית. הפעולות הללו לא חייבות להיות בעלות משמעות, בטח לא משמעות פוליטית או אידיאולוגית אבל אי אפשר להמשיך לעשות היום סתם דברים מבלי לחשוב למה אתה עושה אותם ואיפה אתה עושה אותם. לפחות במה שאתה עושה, לא משנה מה  – תהיה אחראי. כי לא אין לנו יותר חמצן. והזכות שיש לנו להשתמש בו היא לא אותה הזכות שיש לאחרים, אז בואו נשתמש  בחמצן הזה בחכמה."

כיצד תחום העיצוב הגרפי השתנה בשנים האחרונות, ולאן פניו? מה מצפה לסטודנטים והבוגרים? 
"הזהות המקצועית של המעצב האינדיבידואל הולכת ונעלמת. הוא הופך להיות חלק מדבר הרבה יותר גדול. זה קשור למבנים של מקומות העבודה כיום. המעצב  הופך להיות חלק מקבוצה והזהות המקצועית שלו מתצמצמת. לעבוד בקבוצה, בסיעור מוחות הוא דבר מאוד חשוב שמפרה ומפתח לך את היצירתיות, את היכולת לעבוד עם אנשים אחרים, לקחת מהם, ללמוד מהם  ולתת להם ללמוד ממך. אבל הזהות עצמה של גיבוש והנכחה של תפיסה מסוימת שאתה מאמין בה  כמעצב הולכת ונעלמת."

"קחי מעצבים שהזהות המקצועית שלהם מאוד נוכחת במה שהם עושים כמו דור הנפילים: ריזינגר, טרטקובר וכל אלה, ואפילו קחי עשרים שנה קדימה מהם. בזמני, כל סטודנט לעיצוב או מעצב כשהיה רואה עבודת עיצוב היה  מטה את הראש הצידה כדי לראות את הקרדיט. היום, אנחנו פחות יודעים מי עשה מה. וחשוב לי להדגיש: העניין הוא לא הקרדיט, אלא האפשרות של המעצב להנכיח תפיסה עיצובית שהיא שלו ולהיות חתום עליה. פעם היו אנשים שהובילו צורת מחשבה מקצועית, תפיסה, סגנון והיום יש הרבה פחות מהם. לא מספיק. האינדיבידואל יהיה חייב לחזור ולעלות מתישהו מחדש. ולא רק במקומות שמעצבים לתרבות ואמנות. גם במקומות של צריכה, אינטרנט, במוצרים דיגיטליים. כרגע אנחנו רואים שהכותרת או המהות של העבודות הדיגיטליות הן השירות, הכלי, הצורך של המשתמש, וזה חייב להשתנות. לצד הצורך יש תפיסה של מעצב איך להנגיש את הצורך ועל זה צריך לשים את הדגש. כמשתמשים אנחנו מזהים וקל לנו להשתמש במוצרים דיגטליים, הם חלק בלתי נפרד מהעולם הזה, אבל לא יכול להיות שהכל נראה אותו הדבר. וזה מחזיר אותי למושג 'זהות'. זה כל העניין בתקשורת חזותית. אני אומר לסטודנטים שלי משנה א' ועד שנה ד': אם את מקבלת בריף ואם אתה מקבל את אותו הבריף לא ייתכן ששניכם תגישו את אותה הסקיצה. לכל בריף ותרגיל צריכים להיות עשרות פתרונות ועשרות ביטויים חזותיים. זה מה שיפה במקצוע הזה. אני רוצה לקוות שמעצבים יצרו לעצמם מסגרות בהם יוכלו להביא את התפיסה העיצובית שלהם לידי ביטוי והכי חשוב שזה יצא החוצה ואנשים יבינו מה זה המקצוע הזה של מעצב גרפי. מה שרחוק עוד שנות אור מאיתנו. אם נמשיך לעבוד מתוך התפיסה שמעצב גרפי רק נותן שירות אז אנחנו נפסיק לחדש בתוך התחום שלנו ואז אנחנו  מטשטשים את הזהות של המקצוע שלנו. שוב, זה לא הקרדיט או האגו, זה מה ואיך אנחנו מנכיחים ערכים מקצועיים, בתרבות שבה אנחנו חיים. אנשים שממציאים דברים, או מציגים ובונים דברים אחרת – מושכים תשומת לב, וברגע שהם מושכים תשומת לב הם אומרים לקהל הרחב 'היה פה מישהו שיצר'. ואז ברגע שזה נוכח בתוך היומיום שלנו אז אנשים יתחילו לזהות את הפרקטיקה של המעצב הגרפי. ואז גם יתחילו להעריך אותה  יותר ולהבין למה זה חשוב ויותר ויותר אנשים ירצו לעבוד עם מעצבים גרפי לא כי הם צריכים לוגו, אלא בגלל שהלוגו שלהם יראה אחרת."

לסיום, איזו עצה אחת היית נותן לסטודנטים והבוגרים שעושים את צעדיהם הראשונים במקצוע? 
"לא משנה לאן ילכו, לאן יתקבלו לעבודה ומה יבחרו – לזכור כל הזמן שהם אינדיבידואל. גם אם הם עובדים במערכת מאוד מאוד גדולה. מתוך ההבנה הזאת שהם אינדיבידואל, להמשיך ולהתעקש על נקודת המבט שלהם כאנשי מקצוע. גם אם יגידו להם 'זה לא מתאים' או 'זה לא ימכור', להמשיך להתעקש שוב ושוב עד שמישהו יגיד 'וואלה, אני רוצה את זה' – ואז הצלחת בגדול. וזה משהו שמאוד קשה לעשות אותו. הרבה בוגרי תקשורת חזותית מוכשרים ומצטיינים הולכים למקומות עבודה ולא מקבלים את המקום להביע את עצמם מבחינה יצירתית והם נעלמים בתוך המקומות האלה. אם אתה מחליט שאתה נשאר במקצוע, אל תפקיר את המקצוענות שלך כי לא מקשיבים או לא מקבלים את מה שאתה עושה. כל פעם לקום בבוקר במטרה לעשות משהו שכן יקחו, שכן יסכימו. אני כמעצב צריך להבין שאת הלקוח או המנהל שלי לא מעניין ה״אני מאמין״ העיצובי שלי, אבל אותי זה הדבר שהכי צריך לעניין."

"חלפים" מוצגת עד תאריך 21.3.25
ימי א'-ה' 11:00-18:00, ו' 10:00-14:00
בגלריה NoW, בן גמליאל 2, יפו

תמונה בראש העמוד: דקל בוברוב בגלריה NoW, צילום: דניאל פרנזס