TheMarker: פרופ' חנה דודיוק, ראש המחלקה להנדסת פלסטיקה ופולימרים, מספרת על המסלול שעברה עד לניפוץ "תקרת הזכוכית"

דו״ח הוועדה לקידום ולייצוג נשים במוסדות להשכלה גבוהה מגלה כי יותר ממחצית מהסטודנטים לתארים ראשון, שני ושלישי הן נשים, אך פחות מ-30% מאנשי הסגל האקדמי באוניברסיטאות הן נשים. ככל שעולים בסולם הדרגות, המצב מחמיר: רק כ-15% מהפרופסורים מן המניין באוניברסיטאות האלה וכ-10% במכללות המתוקצבות הן נשים.

הנתונים הללו מצערים אותי באשה וכאדם פרטי, שיש לו דחף אדיר לרכישת השכלה. הדחף הזה מגיע מהיותי בת לניצולת השואה, ­שהעבירה לי מסר חד וברור לפיו אני חייבת לרכוש השכלה כי "היטלר יכול לקחת הכל חוץ מאשר את הראש". עבורי הקריירה, העבודה, הResearch והיצירה הם המקור הראשון לאושר אישי: לפני זוגיות, משפחה, ילדים וחברים, שאף אחד מהם אינו מהווה תחליף להגשמה העצמית שנובעת מהלימודים האקדמיים אשר הובילו אותי לקריירה אקדמית.

את לימודי האקדמיים התחלתי בגיל 19. למדתי ברציפות עד קב­לת הדוקטורט ותוך כדי כך ילדתי שתי בנות. אחרי שתי הלידות חזרתי תוך שלושה־ארבעה ימים לספסל הלימודים ולעבודה. בנותי תמיד אמ­רו שלא זכו ליום אחד שארים אותן על הידיים, בלי שאחזיק גם מאמר. את הדוקטורט בכימיה אורגנית פיזיקלית סיימתי בהצטיינות ית­ירה במחלקה לכימיה באוניברסיטת תל אביב. כאשר רציתי להתקבל כמרצה העמידו בפני תנאי: יציאה לפוסט־דוקטורט לתקופה של שנתיים־שלוש בחו״ל, דבר שלא יכולתי לעשות כי בעלי היה עורך דין ונאלצתי לוותר למען משפחתי. כך נאלצתי לעזוב את האקדמיה, שהיא
אהבת חיי, ולבחור בקריירה אחרת. 

ב-1979 הצטרפתי לרפאל. למרות הקשיים הרבים הנלווים לעבו­דה בחברה ביטחונית וגברית, התמניתי לתפקיד ראש מפעל החומרים והתהליכים. בשל צורכי התעשייה והחוסר בResearch בנושא באקדמיה, ב-1994 הוחלט להקים מחלקה להנדסת פולימרים ופלסטיקה בשנקר. הייתי שותפה למהלך זה עם פרופ׳ שמואל קניג. ב-2006 התמניתי לראש המחלקה שבה אני מכהנת עד היום. בשנת 2000 קיבלתי תואר פרופסור מלא מוועדת הדרגות למינוי פרופסורים במל"ג, מאז אני ­עוסקת במשרה מלאה בResearch בסיסי יישומי ובחינוך והוראה של דורות מהנדסים ומהנדסות בתחומי הפולימרים והפלסטיקה.

• לקריאת המאמר המלא ב-TheMarker של פרופ' חנה דודיוק לחצו כאן (PDF)!

בראש העמוד: פרופ' דודיוק באירוע השקת ספרה המדעי האחרון (צילום: אחיקם בן-יוסף)