תערוכת תכשיטים של בתיה ואנג

רישומי הפחם הינם ראשית התהליך. בהמשך אני עוסקת בהמרה של הרישום הטקסטורלי לתכשיטי זהב, בטכניקה של ריקוע והרמה. חלק מן הרישומים מלווים את התערוכה.

הזהב הפך עם השנים לחלק ממני. הבחירה לעבוד בזהב מנכסת גם את ההחלטה לעשות תכשיטים – אובייקטים נענדים. זוהי בחירה ליצור מפגש של החומר עם הגוף ומפגש שלי כיוצרת עם האדם עצמו והקשר המתהווה בינו לבין התכשיט.

מרתק אותי המתח הצורני בין המתכת הקשה כביכול – (כי לזהב גם רוך מסוים), לבין התחושה הרכה של התכשיט הנוצר. כאילו נוצר באצבעות ולא בפטישי פלדה. הסטודיו שלי הוא מסגריה. פטישים, סדנים, אש, שם נוצר תכשיט זהב רך וענוג. יש בזה משהו ימי בניימי, המזכיר לי תמיד כמה עתיקה היא הדרך הזו בה אנו צורפים תכשיטים.

תהליך העבודה הוא אינטואיטיבי, נובע מן התת- מודע. בדיעבד, תמיד בדיעבד, אני מתבוננת ומנסה לפענח מתוך מה נעשו העבודות. אני מזהה בעבודה שלי שוב ושוב את המונו כרומיות של המרחבים המאובקים של הקיץ הלוהט האינסופי של ילדותי בקיבוץ בעמק בית שאן. עבודות אחרות עוסקות בשכבות, שכבות המכסות על משהו, או שמא הן הדבר עצמו. קליפה כזו, משהו שניתן לפענח אולי על ידי הצורה הנפחית הנוצרת.
וישנה הבחירה החוזרת ונשנית בפורמט מרובע. שם, בריבוע, טוב לי. אני חוזרת בתקופות שונות לריבוע ומרגישה אותו נכון לי. למה ריבוע ? האם העיסוק בריבוע, צריך לקבל שם, נושא, הסבר?
אני מתבוננת בריבועים והם ריבועים שהתרחשות עוברת דרכם, ממשיכה למזרח ומערב, לצפון ולדרום. זו איננה מסגרת הסוגרת וממסגרת עבודה. הריבוע שלי הוא חלק, חלק זעיר מן העולם הזורם, חי, נושם, צומח, מתכלה. מין פיקסל כזה, אולי חלק של פאזל שהוצאתי מתוך התמונה הגדולה האינסופית.

כיוצרת, אני רואה בעיצוב ייצוג מעשי של החשיבה האמנותית והפילוסופית וזאת, עם מחויבות חברתית וסביבתית עמוקה של כל מעצב באשר הוא.