הארץ: מערבה מכאן יש עוד מערבה מכאן

הארץ: מערבה מכאן יש עוד מערבה מכאן

הסרט "ביקור התזמורת" נפתח באי-הבנה: מוסיקאים מאלכסנדריה שנחתו בשדה התעופה בלוד מנסים להגיע לפתח תקוה, שם הם אמורים להופיע בחנוכת מרכז חדש לתרבות ערבית. אלא שעקב הנטייה הערבית להחליף פ' ב-ב' עושים הנגנים את דרכם בטעות לבית התקוה, עיירה נידחת אי-שם בדרום הארץ. המפגש בין חברי התזמורת לשממה התרבותית והאנושית שהעיירה מייצגת – הסרט שב ומתענג על דימוי יחיד, מראה מדיהם התכולים של הנגנים על רקע הבלוקים הישראליים האפורים – הוא שאמור לייצר את הדרמה הקטנה, הנכספת.

גם מי שלא צפה בסרט יודע מן הסתם כיצד נראית העיירה: רחובותיה נטושים, בתיה כעורים, תושביה טובי-לב אך עילגים, חלקם תמהונים. כמעט איש מהם אינו דובר אנגלית, או כל שפה זרה אחרת. למרות שחלק ניכר מתושבי עיירות הפיתוח בישראל הם מזרחים – המבוגרים שבהם נולדו וחיו בארצות ערב – לא נראה שאיש בבית התקוה יודע ערבית. אפשר כמובן לשער מדוע: אילו יכלו התושבים המקומיים לפטפט עם חברי התזמורת בשפת אמם, סביר להניח שהיחסים ביניהם היו מפשירים מהר יותר, ואת מקומה של החשדנות הכבושה היתה תופסת אולי אווירה נינוחה וחמימה שהיתה פוגמת בנימה הסוריאליסטית של הסרט (הו, צחוק הגורל: הרי דווקא מינון מוגבר של ערבית, שפה רשמית בישראל, היה מאפשר לסרט להתחרות על פרס הסרט הזר בתחרות האוסקר בלוס אנג'לס).

כך או כך, הסרט, שמדמיין את אלכסנדריה כמקום מתוחכם ותרבותי יחסית (חברי התזמורת, על אף עליבותם הצ'כובית, הם אנשים משכילים, מנומסים, רחבי אופקים) איננו מסוגל למצוא איכויות דומות בנגב. בית התקוה היא איפוא הפריפריה הישראלית האולטימטיבית, כפי שדומיינה באינספור יצירות תרבותיות.

אלכסנדריה, בית התקוה, פתח תקוה, תל אביב, לוס אנג'לס, וחוזר חלילה: המרכז הוא לעתים קרובות פריפריה של מרכז אחר, כפי שמזכירים לנו עודד היילברונר ומיכאל לוין בקובץ המאמרים שערכו, "בין שדרות לשדרות רוטשילד", שראה אור במסגרת סדרה חדשה בשם "שנקררסלינג".

• לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן!