"מסירים את המסיכות": לארי אברמסון חושב שכל מפגין המצייר לעצמו שלט ויוצא אל הרחוב – הוא אמן. פרויקט מיוחד

"מסירים את המסיכות": לארי אברמסון חושב שכל מפגין המצייר לעצמו שלט ויוצא אל הרחוב – הוא אמן. פרויקט מיוחד

הוריי, ילידי דרום אפריקה שהוריהם וסביהם מצאו שם מקלט מפני הגזענות האנטישמית של מזרח אירופה, היו מתנגדי אפרטהייד שלא יכלו להמשיך ולחיות במדינה המתבססת, להלכה ולמעשה, על אפליה גזעית ועל הפרדה בין אדם לאדם. בתחילת שנות ה-60 הם וחבריהם לדרך בחרו להגר לישראל, מתוך מחשבה שיוכלו לבנות חיים חדשים במדינה הצעירה שזה עתה קמה על עקרונות הדמוקרטיה, השוויון והחופש, כפי שבאו לידי ביטוי במגילת העצמאות. במשך כמה שנים לא היו ישראלים מאושרים מהם, וגם כאשר ישראל כבשה ב-1967 את שטחי הגדה המערבית, רמת הגולן ורצועת עזה, נשמו הוריי לרווחה והתרגשו, יחד עם רוב הישראלים, מהסרת האיום הקיומי. 

אולם, עד מהרה טפחה המציאות החדשה על פניהם: ככל שהתבססה השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו, שוב מצאו עצמם הוריי אזרחים בעלי זכויות יתר במדינה המתבססת על אפליה חוקתית ומנהלתית בין אדם לאדם. לימים, כאשר אבי נטה למות, שאלתי אותו האם, ביודעו את מה שהוא יודע היום, היה שב ומהגר לישראל. תשובתו הנלחשת הייתה קצרה: לא.

למעשה, מדינת ישראל הייתה דמוקרטיה מלאה במשך שנה אחת בלבד, בין ביטול הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הערבים, בשנת 1966 ,ובין הטלת הממשל הצבאי על תושבי השטחים שנכבשו ב- 1967. בהיעדר חוקה שוויונית המבטיחה את זכויותיהם הפוליטיות של כל אישה וגבר הנמצאים תחת שלטון ישראל, הדמוקרטיה הישראלית אינה אלא מנגנון טכני להבטחת שלטון הרוב היהודי.

לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן!

בראש העמוד: לארי אברמסון במעמד הזכייה בפרס סנדברג