כשהחיטה צומחת שוב

כשהחיטה צומחת שוב

בעבודתה המרגשת שהוצגה בתערוכת דור, שחגגה 25 שנה למחלקה לעיצוב תכשיטים, מתכתבת יעל אוליאל, ראשת המחלקה, עם אירועי 7 באוקטובר והמשמעות של "להיות עם חופשי בארצנו". על גבי שק קמח, ברקמה המזכירה את סמליות החולצה הכחולה, היא מספרת את סיפורם של חקלאי הגבול שנשאו במחיר הכבד. בהשראת שירה של דורית צמרת, העבודה מציעה מבט מורכב על החירות ברגע שבו "החיטה צומחת שוב" אך לבבות רבים עדיין שבויים.

יעל מסבירה על העבודה:
"חקלאות תמיד סימנה גבולות טריטוריאליים. אנחנו יודעים שככה מסמנים חלקות של אנשים. מחלקה לחלקה, עובדי שדה שונים וחקלאות שונה מסומנת על ידי חקלאות נוספת, ובעיקר במקומות שנגמרת מדינה או נגמר גבול מסוים. החקלאים יושבים שם והם בעצם מקיימים את השמירה על הגבולות. העבודה הזאת בעיקר מתייחסת לשביעי באוקטובר, שבעצם החקלאים ששומרים על הגבולות, עובדי הכפיים, הקיבוצניקים שחיים תחת המושג "להיות עם חופשי בארצנו", בעצם הפכו להיות אלה ששילמו את המכיר הכבד ביותר. ובחקלאות כמו בחקלאות, העונה הבאה מגיעה, השמש זורחת, השמיים מטפטפים גשם. שוב עושים חריש, שוב קוצרים ושוב גדל בשדה הדור הבא של החקלאות במקרה הזה זה חיטה.

בעבודה התייחסתי לשיר של דורית צמרת ״ואיך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב״. העבודה היא רקומה כמו חולצה כחולה, רקומה רקמה של הפועלים. ושני הקווים הכחולים משני צידי השק מסמלים בעצם גם את דגל ישראל. אז בעיקר בחג שצריכים לחגוג את החירות, אנחנו יודעים שעדיין החקלאים שעבדו בעמל כפיים, עדיין לא כולם בחרות. אז עדיין החקלאים לא בחרות ועדיין אנחנו לא בחרות בארצנו, בשטח, באדמה שלנו. וגם הלב שלנו לא בחרות כי הלב שלנו גם שבוי בעזה."

החיטה צומחת שוב / דורית צמרת

״וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.״