ד"ר רביד רובנר בראיון על ספרה

"זה קול קורא לכל החוקרים של העיצוב בארץ להפשיל שרוולים ולכתוב על מפעלי הקרמיקה הנהדרים שהיו פה" | ד"ר רביד רובנר בראיון על ספרה

ד"ר רביד רובנר, מרצה, אוצרת וחוקרת עיצוב. מלמדת ביחידה להיסטוריה ופילוסופיה ובמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, בשיחה על ספרה "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות". הספר מתאר את העיצוב הישראלי שפותח בתעשיית הקרמיקה המקומית דרך סיפורו של מפעל הקרמיקה של סבה ז"ל. רובנר מקווה שהספר יוביל לשימור וחקר המורשת של העיצוב הארץ ישראלי, ושל תעשייה מפוארת שהייתה ואיננה. 

היי רביד, תספרי לי קצת על הספר, כיצד נולד הרעיון לכתוב על המפעל של סבא שלך?
"גדלתי עם הכלים של בית היוצר, אבא שלי עבד במפעל שאבא שלו הקים. כך שהמוטיבציה הראשונה הייתה גם אישית-משפחתית וגם מתוך האהבה לכלים שהיו בבית. רציתי להבין את הכלים ואת המשפחה יותר טוב. התחלתי לכתוב את הספר מיד אחרי שסיימתי את הדוקטורט. היה לי חשוב לכתוב אותו כמה שיותר מהר, משום שהאנשים שעבדו במפעל כבר מאד מבוגרים, וחלקם נפטרו."

האם תהליך המחקר על בית היוצר שינה את היחס שלך למורשת המשפחתית? מה למדת על עצמך במהלך הכתיבה?
"באופן אישי, גיליתי המון דברים על סבא שלי, שלא הכרתי, כי הוא נפטר שנתיים לפני שנולדתי. למשל, שהוא ושני השותפים שלו, בן דודו משה אייל והמעצב צבי בן-אמיתי, עשו את מה שנראה בלתי אפשרי – הם הקימו את המפעל בלי כל ידע מוקדם. הם היו שלושתם בכלל מלטשי יהלומים, וגם כל העובדים שהם לקחו לעבוד במפעל היו חסרי ניסיון קודם. והם הצליחו בצורה פנומנלית, למרות הכל. 

חיפשתי איך זה יכול להיות שהם התחילו מאפס. ואחרי כמעט שנה של מחקר גיליתי שמול המלטשה שלהם באותה הקומה בבניין היה מפעל קטן של קרמיקה בשם "כד יד". סבא שלי, שהיה גבר כריזמטי ונאה ביקר שם קבוע וקיבל השראה וקצת ידע. כך זה התחיל. מעבר לזה, באותה תקופה הייתה תמיכה אמיתית של המדינה בייצור ישראלי. נתנו כל מיני הטבות, הקלות במיסוי, ברכישה של אמצעי ייצור. בלי התמיכות האלו זה לא היה מתאפשר."

את מספרת שגדלת עם הכלים של בית היוצר בבית. איזה כלי היה המשמעותי ביותר עבורך בילדות, ומדוע?
"אחד הכלים המרתקים שגדלתי איתם הוא כד למים שעיצב צבי בן-אמיתי (בבית, קראנו לו צביקה) שמזכיר קצת חיזר. הפתח להכנסה של המים משמש גם כידית. זה כלי פשוט וגאוני, כלי עם אישיות. כסטודנטית צעירה לעיצוב תעשייתי הרשימה אותי היכולת של צבי להמציא כל פעם מבע עיצובי חדש. כלי אחד נראה ארץ-ישראלי, שורשי, יומיומי ומעוטר וכלי אחר זה החייזר הזה, שהוא פסל שימושי, שובב ומוזר וגאה."

המחקר שלך מצביע על חמש שפות עיצוביות שונות בבית היוצר. האם את רואה מקבילות לריבוי הזה בשדה העיצוב הישראלי העכשווי?
"קודם כל אני רואה מקבילות בשדה של העיצוב של אז, כלומר נעשו דברים דומים במפעלים אחרים. היו יותר מעשרים מפעלי קרמיקה שפעלו מקום המדינה ועד לשנות התשעים. לכל מפעל יש עיצוב מובחן, אבל היו גם הרבה קווי דימיון. ניסיתי ליצור בספר תאוריה של של עיצוב ישראלי בכלל ולא רק של בית היוצר. הייתי שמחה מאד אם הספר שלי יעודד חוקרים וחוקרות לבדוק האם התיאוריה שבניתי תקפה למפעלים אחרים. וכמה שיותר מהר. האנשים האלה שעבדו במפעלים כבר מאוד מבוגרים.

"לגבי מה שקורה היום בשדה העיצוב הישראלי, אני מנסה לעקוב אחרי הסטודיות השונים בארץ, ואני לא מזהה אסתטיקה עקבית שאפשר לכנות "ישראלית". אבל יכול להיות שפספסתי."

מניסיונך בהוראה, איך משתנה היחס של סטודנטים צעירים לעיצוב ישראלי היסטורי? האם את רואה עניין מחודש בתחום?
"לכל אורך השנים יש התעניינות מוגבלת. בדרך כלל זה סטודנט אחד או שניים במחזור שעושים פרוייקט על עיצוב ישראלי. אבל אני כן חושבת שיש התעניינות גוברת ברכישת פרטי ישראלינה בכלל וקרמיקה ישראלית בפרט. אולי זה מתוך כמיהה לישראל של פעם, לפני המלחמה. געגוע לתקופה יותר אופטימית, רגועה, נאיבית."

בשנים האחרונות נפתחו המון סטודיות לקרמיקה בארץ. איך את מסבירה את התופעה הזו, של התעוררות מחודשת בתחום הקרמיקה בישראל? האם זה קשור לנוסטלגיה או שיש כאן משהו עמוק יותר?
"אני מנחשת שזה קשור לחיבור לאדמה וליציבות בתקופה כל כך איומה. קרמיקה זה רוגע, תהליכים ארוכים יחסית, עבודה מייצבת ומקרקעת. יכול להיות שאנשים היום מחפשים את את החיבור הזה לאדמה. אגב, החומר שבו משתמשים ליצירה של כלי קרמיקה הוא לא מקומי, הוא חומר מיובא. זה יותר עניין פסיכולוגי."

בתור מי שמלמדת עיצוב עכשווי בשנקר, איך את חושבת שהסיפור של בית היוצר יכול להשפיע על הדור הבא של מעצבים ישראלים? מה הלקח המשמעותי ביותר שאת מעבירה לסטודנטים שלך מהסיפור של בית היוצר?

"קודם כל, אני מקווה שהספר יעורר מודעות לזה שהייתה פה תעשייה ישראלית מפוארת, שיצרה עיצוב מקומי אותנטי, כזה שהגדיר את הזהות המקומית דרך צורה, חומר וצבע. רוב העיצוב שנעשה באקדמיות בישראל פונה החוצה, אל לעולם, אבל יש בהחלט מקום גם לפיתוח של אסתטיקה ישראלית שמגדירה מה זה להיות ישראלי. זה נראה לי בריף מרתק, לנסות להבין איך עם ישראל, על שלל הדתות, העדות והדעות שיש פה, יכול להתבטא דרך עיצוב. אני מאוד מקווה שהספר הזה יעורר בסטודנטים ובמעצבים בכלל השראה לחשוב מחדש על הישראליות דרך עיצוב."

בפתח הדברים בספר כתבת שאולי חשוב שהוא יצא לאור דווקא בימים אלה, של מלחמה ושל משבר עמוק בישראל. כתבת שעיצוב יכול לשמש כגורם חברתי מלכד. תוכלי להרחיב?
"אני מלמדת היסטוריה של עיצוב, ואפשר לראות לאורך התקופות שלעיצוב הייתה השפעה מלכדת בתקופות של משבר גדול. כך שהוא יכול לעשות בדיוק את אותו דבר כאן. אני מנסה להנחיל לסטודנטים שלי את התובנה הזאת שעיצוב זה המון כוח. שמעצבות ומעצבים חייבים להיות מודעים לכוח שיש להם ולהשפעה של היצירה שלהם על העולם. הם יכולים ליצור שפה מקומית מאחדת ומלכדת, שתתן לאנשים תחושת ביטחון ונחת ויופי ואמונה בעתיד משותף. כל הדברים האלה יכולים להיות מובעים דרך עיצוב, כמו שהיה בבית היוצר. 

"אתן לך דוגמה היסטורית: בסוף שנות העשרים בארצות הברית הבורסה קרסה והתחיל השפל הכלכלי הגדול. תוך שנתיים-שלוש האבטלה הגיעה ל25% ואחרי זה גם יותר. אנשים עברו מעושר לעוני ברגע ולא היה כסף לקנות אוכל. זה היה חסר תקדים בהיסטוריה. עוני חמור של מדינה כל כך גדולה, שחייתה בעושר גדול והתרסקה בבת אחת. כמעט מיידית, מעצבים שאלו את עצמם מה הם יכולים לעשות. במקום ליצור עיצוב צנוע בחומרים זולים הם פיתחו את סגנון הסטרימליין, שהיה עשיר מבחינה חומרית ועתידני מבחינה צורנית. כשאנשים ראו את המוצרים האלו הם הבינו את המסר – שהמדע והכוח היצירתי של העיצוב יחלצו את ארצות הברית מהמשבר. השפה החזותית-חומרית החדשה נסכה באנשים תחושה של עתיד ותקווה.

כנכדה של אחד ממייסדי בית היוצר, איך את מאזנת בין הקשר האישי-משפחתי לבין המבט המחקרי-אקדמי? האם את מעודדת את הסטודנטים שבהנחייתך לבחור נושאי מחקר שקרובים לעולמם האישי?
"הספר שכתבתי הוא בעצם הוא בעצם שני ספרים באחד. זה ספר על ההיסטוריה של המפעל וספר שמנתח את השפות העיצוביות שנוצרו בו. מבחינתי, שני ההיבטים האלו תמיד תלויים אחד בשני. בבית היוצר זה היה נכון במיוחד – סבא שלי, שהיה הארט דירקטור של המפעל, האמין שאם לעובדים במפעל יהיה כיף, אז הכלים יצאו יפים. העובדים שראיינתי סיפרו שהם היו מגיעים בכיף בבוקר לעבודה, נהנו לעבוד.

"ולגבי השאלה על הסטודנטים, בוודאי. אני מלווה את שנה ד' במחקר פרויקט הגמר ותמיד ממליצה לבחור נושא שקרוב ללב. הדברים הכי מעניינים יוצאים כשיש תשוקה לדבר. הפרויקט הנהדר של עדי אברמוב שעיצב משקפיי מציאות רבודה לשחקני כדורגל חובבים הוא דוגמה טובה. עדי חקר את מה שהוא אוהב ופשוט עף על זה, עשה עבודה נהדרת וגם זכה בפרסים."

מה המסר המרכזי שהיית רוצה שיקחו מהספר?
"קודם כל, זה קול קורא לכל החוקרים בארץ להפשיל שרוולים ולכתוב על מפעלי הקרמיקה הנהדרים שהיו פה. ויש לי מסר נוסף. תעשיית הקרמיקה הישראלית פרחה בזכות התמיכה של המדינה. אם אנחנו רוצים שתהיה יצירה מקומית, אם אנחנו רוצים שהתרבות תשגשג ותפרח, חייבת להיות תמיכה כלכלית של המדינה. כך גם לגבי מחקר התרבות. קיבלתי תמיכה מבית בנימיני, מבית לאמנות ישראלית, מקרן רבינוביץ' ומהאספן איתן ג'ורג' הורוביץ. אבל כל התמיכות יחד כיסו פחות משליש מהוצאות ההפקה. כדי שהספר שלי יצא לאור הוצאתי סכום משוגע מכיסי. חוקרים שאין להם את הכסף הזה, פשוט לא יכתבו ספר. היצירה הישראלית וגם התיעוד שלה תלויים בתמיכה. המסר הוא לקרוא לגופים פרטיים ולמדינה לתמוך ולעודד יצירה מקומית, וגם מחקר ותיעוד שלה, כי בלי זה, אי אפשר."

לסיום, עצה מרכזית שהיית נותנת לסטודנטים שלוקחים את צעדיהם הראשונים בעולם העיצוב?
"לטפח השראה. כל הזמן לחפש מקורות השראה. חשוב להדגיש, השראה זה לא להיכנס לbehance או לpinterest ולחפש שם דברים שדומים למה שאתם עושים. לחפש השראה בעולמות הטבע, בשירה, בספרות, בקולינריה, בארכיאולוגיה, בספורט. בכל מקום. עיצוב מקורי, אמיתי, אותנטי נוצר בדרך קסם כשהמעצבת סופגת לתוכה השראות מגוונות מכל העולמות. והיום, בעולם של בינה מלאכותית, אנחנו נמצאים בסכנה לשכפל ולשחזר דברים שכבר נעשו. את הדוקטורט שלי כתבתי על מקוריות ולכן זה מעסיק אותי מאד."

לרכישת הספר "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות" במחיר השקה מיוחד>>
הספר זמין להשאלה בספריית שנקר