שני סרטי דור שלישי לשואה | המלצתו של טל מלכא

שני סרטי דור שלישי לשואה | המלצתו של טל מלכא

שני סרטי דור שלישי לשואה, אחד ישראלי ואחד אמריקאי, רצו בתחילת השנה בבתי הקולנוע בארץ: "הנכס" של האחיות מודן (דנה מודן שביימה, רותו מודן שכתבה את הרומן הגרפי עליו התבסס התסריט) ו"כאב אמיתי" של ג'סי אייזנברג. שני טקסטים קולנועיים נפרדים, אך מקיימים קשרים אמנותיים מעניינים ששווים מחשבה על הדרך בה אנחנו חושבים על סרטי שואה.

'הנכס' מציג את רגינה (רבקה מיכאלי) ונכדתה מיקה (שרון סטרימבן) המגיעות יחד לפולין למספר ימים במטרה למצוא את הדירה בה התגוררה משפחתה של רגינה, אותה נאלץ אביה למכור בתחילת המלחמה כאשר נאסר על יהודים להחזיק נכסים בפולין. 'כאב אמיתי' מציג שני בני דודים: דויד (ג'סי אייזנברג עצמו) ובנג'י (קירן קאלקין) שיוצאים לקיים את צוואת סבתם האהובה ומצטרפים לסיור מודרך בפולין.

שני הסרטים האלה מעמידים במרכזם את בני הדור השלישי לשואה. במהלך 'הנכס' מיקה הנכדה פוגשת בפולני מקומי ובין השניים ניצת רומן, מה שמפנה לסבתא רגינה זמן לסיבה האמיתית להגעתה לפולין – לפגוש את אהוב נעוריה ממנו הופרדה כשהוברחה ארצה בתחילת המלחמה. ב'כאב אמיתי' דויד ובנג'י לצד הסיור באתרי מורשת יהדות פולין והשמדתה, מציגים את מערכת יחסים מורכבת ומרתקת של שני בני דודים קרובים שהחיים, הקריירה והזמן הרחיקו זה מזה, לצד התמודדות עם אובדן הסבתה שהיתה דמות מרכזית בחייו של בנג'י.

הדמיון בין שני הסרטים רב ונע סביב נרטיב, אסתטיקה ותמות משותפות: תחושת שייכות וזרות, התמודדות עם אובדן טראומה ותהליך העיבוד. שני הסרטים  נוצרו על ידי יוצרים יהודים. שניהם מתרחשים לכל אורכם בפולין, ומתחילים ונגמרים כמעט באותו אופן, בטיסות או בשדות תעופה.

שני הסרטים מתייחסים במספר מקומות לשאלה מה היה קורה אילו יהדות אירופה לא היתה עוברת שואה. במהלך כמה שיחות ב'כאב אמיתי' תוהים דויד ובנג'י איך היו נראים חייהם אם השואה לא היתה מתרחשת והם היו גדלים כפולנים יהודים. איפה היו, ובמה היו עובדים. בנג'י כדמות אקסצנטרית יותר קובע כי הרכבת שמסיעה אותם שלהם, וכי יש להם זכויות יתר כיהודים על רכבת בפולין.  בכניסה לגטו ורשה מציג הסרט קטע פיוטי בו נראים מבנים שונים, ובקריינות נשמע מדריך הטיולים מספר על התכליות השונות שמלאו מבנים אלה לפני המלחמה כאשר היו בבעלות יהודים.

גם ב'הנכס' ישנה התייחסות לזמן שעבר על המקום מאז המלחמה. כדי לטשטש את סיבת הגעתה האמיתית שולחת סבתא רגינה (מיכאלי) את מיקה לחפש את הבניין בבעלות משפחתה בכתובת אחרת. מיקה מגיעה למלון יוקרה ומתיישבת בלובי, מזמינה שתיה וכבר מתכננת איך היא תשפץ את המקום. כשסבתא רגינה מגיעה בעצמה אל הכניסה של בית משפחתה האמיתי, משתלב בעריכה פלאש-בק המחזיר את הבניין לקדמותו, ומשנה את שם המשפחה שעל תיבת הדואר, לשם משפחתה של רגינה לפני הנישואים.

וכאן שרוי ההבדל המרכזי בין 'הנכס' ל'כאב אמיתי'.  לתפיסתי 'הנכס' מציג מהלך מורכב ורגיש הרבה יותר מאשר 'כאב אמיתי', ביחס לטיפול באובדן של יהדות פולין. אובדן שאינו קשור רק לנכסים נדל"נים וכלכליים. דרך התסריט של הרומן הגרפי של רותו מודן באותו השם (הכנס , 2013) שעליו מבוסס הסרט שביימה אחותה, דנה, מצליחות האחיות מודן לגעת בחיים שניסו הנאצים להשמיד. להבדיל מסרטו של אייזנברג, 'הנכס' מכניס את ידיו עמוק ונוגע בבחומרים הכי עמוקים שמהם מורכב הסיפור האנושי, באהבות הראשונות, בתקוות ובחלומות ואף בזיכרונות שמרכיבים אותנו והופכים אותנו לבני אדם.

בעוד 'כאב אמיתי' שם במרכזו את מערכת היחסים בין בני הדודים המטיילים באתרי תיירות השואה של פולין, ורק תוהים על איך זה היו נראים חייהם כפולנים. 'הנכס' אשכרה מציג את סבתא רגינה כפולניה, תושבת המקום. ורבקה מיכאלי באחד מהתפקידים הנהדרים ביותר שלה לאחרונה, מתלבשת, מדברת ואוכלת כמו פולניה אמיתית, מכירה את הרחובות ואת האטרקציות הותיקות, את השפה הפולנית. גם מיקה עצמה מתנסה בחיים פולניים, והרומן המזדמן שלה עם מדריך טיולים מקומי צעיר, חושף בפניה את העיר הלא-מתויירת ואת החיים הפולנים האותנטיים.

אך הנקודה האמיתית שבה מצטיין הסרט להציג את מה שאבד, הוא דווקא השוט הארוך שמלווה את כתוביות הסיום של 'הנכס'. בשוט זה נראים מיקה ומדריך הטיולים יושבים בנוף פסטורלי בשוודיה. מקיימים איזשהי שאיפה רומנטית שרגינה סבתה של מיקה מעולם לא ממשה. ולמעשה מצליח שוט זה להציג איזשהי סגירת מעגל פואטית בין הסיפור של רגינה לנכדתה מיקה. מהלך חיים שלם היתה החופשה הזאת עבור רגינה שאיפה רומנטית שלא יכלה להתממש עקב המלחמה. והנה היא זוכה להתגשמות של נכדתה, בשוט שאינו קשור לעלילה לכאורה, ונמצא רק גבי כתוביות הסיום. אך מחזיק את אחד הדברים המרכזיים שלקחה המלחמה מהיהודים, את האפשרות.  את האפשרות לחלום, לאהוב, לחיות. 'כאב אמיתי', עובר בכל המקומות העצובים והמקוללים בהם הושמדו היהודים, ונכון מאד קל לרגש ולהעציב כל יהודי עם מוזיקה נוגה ושוטים של אושוויץ והר האפר במיידנק. אבל לגרום ליהודי לבכות על חיבוק שלא חובק, על נשיקה שלא נושקה, או על אהבה שלא הושלמה, זה הכאב האמיתי.

תמונה בראש העמוד: מתוך "הנכס"