החומרים מהם היא עשויה: פרופ' חנה דודיוק בראיון פרישה. רק אל תקראו לזה "סוף".

החומרים מהם היא עשויה: פרופ' חנה דודיוק בראיון פרישה. רק אל תקראו לזה "סוף".

פרופ' חנה דודיוק מצטרפת לשיחת הזום מניו זילנד, שם השעה 7 בערב בעוד בישראל השעה 8 בבוקר. עם קריירה מפוארת שכוללת למעלה מ-30 פטנטים, 200 מאמרים אקדמיים ועריכת שני ספרים, תפקיד פורץ דרך כאישה הראשונה בתפקיד בכיר בתעשיות הביטחוניות בישראל, שותפה בהקמת המחלקה להנדסת חומרים פולימריים בשנקר ועשייה חינוכית ואקדמית ענפה, היא יצאה לשנת שבתון שנראה יותר כמו מסע אקדמי עולמי.

יחד עם בן זוגה, פרופ' שמואל קניג, היא מבלה את תקופת השבתון באוניברסיטת אוקלנד, שם הם משתפים פעולה עם חוקרים מקומיים, מעבירים סמינרים ומנחים סטודנטים מרחבי העולם. "למרות שאני נמצאת במקום הכי רחוק," היא מספרת, "אני ממשיכה להנחות את הסטודנטים שלי. הם יושבים במשרד בשנקר בשמונה בבוקר, ואני כבר בערב מול המחשב, והם מראים לי דגמים ותוצאות." משם ימשיכו לאנגליה ולארה"ב, כשהתקשורת מאפשרת לה לגשר על פערי המרחק והזמן.

בת לניצולת שואה מרשימת שינדלר, שעלתה לארץ בגיל שנה, דודיוק מעולם לא הרשתה לעצמה להישאר באזור הנוחות. כמו הפולימרים שהיא חוקרת, היא יודעת להתגמש ולהתחבר מחדש, ליצור קשרים חזקים שחוצים יבשות. מחיפה דרך רפא"ל ושנקר, ועד לקצה השני של העולם, היא ממשיכה לטוות את חוטי המדע והמחקר, מחברת בין מוחות צעירים ורעיונות חדשים, ומניחה את היסודות למהפכה המדעית של המחר.

אז זה יותר שבתון אקדמי?
"לגמרי. אנחנו פה מעורבים עם המרצים ועם התלמידים, ומעבירים הרבה  סמינרים ומיני-סמינרים. אז ברור שזה רחוק מלהיות חופשה, במהלך השבוע אנחנו מחויבים להיות באוניברסיטה, אבל אנחנו משתדלים בסופי השבוע לנסוע, לטוס ולהתרשם מניו זילנד. כולם אמרו לי שיש פה כבשים יותר מבני אדם. בינתיים לא ראיתי הרבה כבשים חוץ מעל הצלחת שלי במסעדה."

"הגענו לאוניברסיטה שהיא מרכז אקדמי מאוד גדול בניו-זילנד כ- 46 אלף סטודנטים מפוזרים ב- 5 קמפוסים עירוניים. האוניברסיטה מדורגת במקום 65 בדרוג QS העולמי לשנת 2025  ובמקום 17 בעולם בנושא הקיימות (Sustainability) , בכל הקשור לשינוי האקלים, עולם ירוק, ושמירה על הסביבה.  נושא  שגם בשנקר הוא מרכזי  וחשוב. אלו גם הנושאים בעבודת הדוקטורט ובעבודות המאסטר שאני מנחה  בשנים האחרונות, הם כולם קשורים למה שנקרא שמירה על הסביבה." 

היא מספרת על הרקע ליציאה לשבתון משנקר תוך כדי המשך העשייה: "נסענו לכמה חודשים אבל אי אפשר להתנתק, יש המון מקומות שאנחנו רוצים להיות בשבתון. הפרק הראשון הוא כאן בניו זילנד הוא הארוך ביותר. הוזמנו לכנס של Polymer Processing Society, שיתקיים באפריל, ומי שהזמין אותנו שאל אם נוכל ונרצה להגיע לתקופה יותר ארוכה על מנת שייהנו מהידע ומהמקצועיות שלנו, אם כבר אנחנו עושים את כל המרחק הזה. בדיוק תכננו שנת שבתון וזה הסתדר."

בשיח על קיימות, דודיוק מתייחסת למורכבות היחסים של העולם עם הפלסטיק: "זה סיפור של אהבה ושנאה. הפלסטיק היום בן 120 בערך. והוא בהתחלה כמובן הציל את העולם! הוא שינה את עולם התעופה, והרכב כי זה הרי חומר קל עם ביצועים גבוהים, יציב מאד ושאינו מתכלה. בשנים האחרונות כולם מדברים נגד הפלסטיק והנזק הסביבתי שלו עקב יציבותו והקושי לגרום לו להתכלות. למרות שצריך להבין, שעולם ללא פלסטיק הוא לא יהיה העולם  שאנחנו מכירים היום. ללא טלפונים סלולריים, מחשבים וכו'. ולכן מנסים לפתח ולייצר את הפלסטיק ירוק. זה גם מה שאנחנו מתעסקים בו היום באוקלנד."

בקריירה שלך פיתחת כשלושים פטנטים בתחומים מגוונים מטיפולי שיניים ועד חומרים מונעי הדבקת קרח.
איזה פיתוח היה מאתגר ביותר מבחינה מדעית והכי משמעותי עבורך אישית?
"פעם מישהו אמר לי שההווה חזק מהעבר. אני מאוד מתרגשת מהמחקר שאני עושה היום, שהוא הכי משמעותי עבורי עם הדוקטורנט נתנאל יאראק (בוגר שנקר) , פרופסור שלמה מגדסי מהמחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית, ופרופסור שמואל קניג. יש לנו כבר שני פטנטים, האחד שכבר נמצא בתהליכים מתקדמים לקראת קבלתו כפטנט אמריקאי ואחד רק בשלב של פטנט זמני שעומד להתפרסם. רצינו לאפשר מחזור ושימוש מחדש בחומרים הפלסטיים; משום שהחומרים הפלסטיים עמידים לאורך זמן והם מקור לזיהום סביבתי.”

"תרשי לי להרחיב. החומרים הפלסטיים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אחת המוכרת היא הקבוצה ממנה ניתן להכין שקיות אשפה ואריזות וכו'. להם קוראים חומרים תרמו-פלסטיים. החומרים האלה בחימום ניתנים להתכה, יצור מחדש וקירור לקבלת מוצרים חדשים. קבוצה אחרת שהיא קבוצה הרבה יותר קטנה אבל היא קבוצה קריטית משום שהיא משמשת לחומרים מתקדמים עם תכונות מיטביות לשימוש כחומרים דנטליים, להדבקות במטוסים, מכוניות ורכבות, יש לה חוזק גבוה . אבל מה הבעיה שלה? לא ניתן להתיך את החומרים של קבוצה זו  ולמחזר אותם. לקבוצת החומרים הזאת קוראים תרמוסטים. כי  מקבעים אותם  בחום תוך כדי קבלת קשרים כימיים המתפרקים בטמפרטורות גבוהות מאד . לפני בערך 10 שנים, עלתה שאלה עולמית מה עושים עם התרמוסטים? וגם אנחנו בשנקר הצטרפנו לפתרון השאלה הגלובלית הזאת. לא יתכן להשאיר אותם ככה  ללא פירוק . חייבים למצוא שיטה להתיר את הקשרים האלו, כדי שהתכונות יחזרו למה שהיו לפני החימום"
מסבירה חנה "הרעיון הוא שכל קשר שאת יוצרת יהיה הפיך, reversible, באמצעות תנאים חיצוניים שניתנים לשליטה. למשל בתנאים של  חומציות, קרינה או חום. כך אפשר ליצור תהליך שבו הקשר שנוצר יהיה הפיך ונוכל לפתוח ולסגור אותו כרצוננו. "בתחום הזה יש לי בנוסף לדוקטורנט נתי יאראק, גם שתי תלמידות למאסטר, תאיר ששון ורחל אבשלומוב, שחוקרות שתי משפחות חומרים שונות לקבלת דבקים הפיכים. 

כדי לפתח את הטכנולוגיה הזאת, ומדע בכלל, צריך  הרבה יצירתיות, ידע   ועבודה קשה". ממשיכה חנה "באופן טבעי הכי חביבים עליי הנושאים בהם אני עוסקת כיום שגם קשורים לנושא ההגנה על הסביבה. זו הסיבה שאנחנו חוקרים פה בניו זילנד את נושא הקיימות, כלכלה מעגלית. של הפיכת החומרים הפולימריים לידידותיים לסביבה. לא רק לא מזיקים, אלא ממש ידידותיים לסביבה."

לאחרונה קיבלת פרס מפעל חיים מהירחון המדעי, Polymers for Advanced Technologies, ברכות רבות על קבלת הפרס. מה התחושות?
"כשאת מקבלת פרס על מפעל חיים אז את מבינה שאת בדרך לסיום. ברגע שקיבלתי את ההחלטה לצאת לשבתון ברור היה לי שאמשיך להנחות ולהיות פעילה כמיטב יכולתי.  אני רוצה לתרום לשנקר. שנקר חשובה לי מאוד והסטודנטים חשובים לי עוד יותר. אבל זה ברור שזה משהו שמציין סוף פרק, אך מציין גם התחלה של פרק חדש בחיים. למחקר, למדע, ולחינוך אקדמי אין סוף….. כשאני בכנסים, כמו באותו כנס בו קיבלנו את פרס מפעל חיים, בהם אני פוגשת ומוקפת בוגרים שלי שתורמים היום הן לאקדמיה והן לתעשייה הישראלית והעולמית, אני מתרגשת. במיוחד מרגש היה לראות את הבוגרים שלי בטקס קבלת  פרס מפעל חיים, לצד פרופסור שמואל קניג, שקיבל פרס מפעל חיים גם הוא, . אין הרבה דברים בחיים שנותנים סיפוק והרגשה שעשית את זה, כמו הרגע שאני מרגישה את החיבוק של בוגר שהגיע רחוק או תלמידה שאומרת לי 'הצלת את חיי'. השמחה וההתרגשות הם בזכות התלמידים.
אני תמיד אומרת שהמילים 'מורה' ו'הורה' לא סתם דומות. המורה בשלב מסוים הוא גם כמו הורה. לדוגמה יש לי בוגר שהיה נגן בתזמורת הפילהרמונית, והוא בא אליי להתראיין ושאלתי אותו 'מה? איך אתה עובר ממוסיקה להנדסת פולימרים?' הוא אומר אין לי פרנסה, "ההורים שלי משתגעים, אין לי פרנסה ממוזיקה". הוא עשה אצלנו מאסטר, עשה דוקטורט באוניברסיטת מסצ'וסטס בלוואל ארה"ב, שיש לנו הסכם איתה על עבודות דוקטורט משותפות והיום הוא עובד בטסלה (של אילון מאסק) כראש קבוצת החומרים ומאוד נהנה ממה שהוא עושה."

 "ברור שפרס מפעל חיים גם מלטף לך את האגו, אבל האגו הזה הוא מלוטף ומשמעותי יותר בזכות התלמידים שבאים ואומרים לך תודה. הפרס ניתן בגלל הייחודיות של המחלקה בשנקר, שהוקמה ב- 1995 ,שעוסקת רק בחומרים פולימריים.  בזכות זה קיבלנו בהמשך את הסמכה להעניק תואר שני מחקרי ,ובהמשך אני מקווה שנצליח להביא הסמכה משותפת לתוכנית PhD לשנקר יחד עם אוניברסיטה בישראל.  כל זה קורה כי למחלקה יש ייחודיות שהוכרה ע"י המל"ג."

את האישה הראשונה שהגיעה לתפקיד בכיר בתעשיות הביטחוניות בישראל, וגם באקדמיה פרצת הרבה תקרות זכוכית. איך את רואה את המאזן המגדרי באקדמיה ובתעשייה כיום? איך התגברת על הקושי שנובע מתפיסה מגדרית במהלך הקריירה שלך?

"כשהגעתי לשנקר ב1995, כשהמחלקה הוקמה, רוב הסגל הבכיר במקצועות המדעיים-הנדסיים היה מבוסס על גברים. כיום שנקר מצטיינת בשילוב נשים בסגל הבכיר והמצב כמעט והפוך. כל ראשי המחלקות בפקולטה להנדסה  הן נשים! המחלקה להנדסת חומרים פולימריים, הנדסה כימית, הנדסת חשמל, הנדסת תעשייה וניהול והנדסת תוכנה – ראשי המחלקות הן עכשיו ראשות המחלקות. יחד עם זאת הדרך עוד ארוכה ואני אסביר. אני הייתי חברת המועצה להשכלה גבוהה במשך 7 שנים והייתי חשופה להרכב המגדרי של חברי הסגל באקדמיות השונות.  כשמדברים על המאזן המגדרי באקדמיה ובלימודים יש מה שנקרא 'פונקציית מספריים'. (חנה מדגימה בתנועת ידיים) בתיכון ובתואר ראשון יש יותר נשים מגברים, הן מאוד חכמות ומשקיעות.  בלימודי התואר  השני ובדוקטורט  מספר הנשים פוחת, וברמות הניהול האקדמי הגבוהות הרבה פחות ובכלל בניהול עסקי מעט מאוד. ככל שמתקדמים בתארים מספר הנשים פוחת."
אהבתי מאוד מחקר מהשלב הראשון בלימודי התואר בכימיה ולכן המשכתי ברצף לתואר שני ושלישי (דוקטורט) שאותו סיימתי בהצטיינות יתירה למרות ההסתייגות של כל הסובבים אותי.
כשהגעתי לעשות דוקטורט היה לי מנחה שהגיע מארצות הברית והוא שאל אותי בלי בושה (מה שהיום לא יעזו לעשות) אם אני מתכוונת להביא ילדים. לא עניתי ומה שהוא לא ידע זה שכבר הייתי בהריון. .. במהלך הדוקטורט, הבאתי לעולם את שתי בנותיי , שהן קרייריסטיות בזכות עצמן. כנראה שהדוגמה האישית בסוף היא שקובעת. השיא היה כמובן ברשות לפיתוח אמצעי לחימה". ברפא"ל במעלה הדרגות הניהוליות, השתלבות נשים לא היה פשוטה. בשלב האחרון לעבודתי ברפאל התמודדתי במכרז על תפקיד 'ראש היחידה לחומרים ותהליכים' מול שבעה גברים שהגישו מועמדות. לשמחתי, המנכ"ל בחר בי כי היה לי הרזומה הכי טוב. הייתי 6 שנים ראש היחידה לחומרים והתהליכים. ואז הגענו לשנקר. לאורך כל הדרך  תמיד נתקלתי במכשולים  קשים."

"אנחנו עוד לא יכולות לשמוח כי הקושי לא משתנה. הקושי נשאר ואת תמיד  תמצאי שאם יש אישה שכן שברה את תקרת הזכוכית. יש לה או אמא מאוד תומכת או בן זוג מאוד תומך או הרבה כסף, כדי לקנות את כל העזרה. כשאת חוקרת, את לא מסיימת את העבודה אף פעם. 24/7 את עסוקה בקריאה, חשיבה, ולימוד – זו השקעה. לייצר ידע חדש זה קשה. כדי להגיע באמת למצב שאת שוברת את כל תקרות הזכוכית בדרך, את צריכה רצון  חזק. משהו חייב לדחוף אותך. אני בת של ניצולי שואה ואמא שלי שהייתה ברשימת שינדלר ובאושוויץ , הייתה מפמפמת לי: 'תזכרי. היטלר לקח לנו הכל, הדבר היחידי שהוא לא יכול היה לקחת זה את ההשכלה'.  השקעה בהשכלה מופיעה אצל הרבה מאוד בילדים לניצולי שואה, גם נשים וגם גברים.  אין ספק שזה מה שדרבן אותי. אני חייבת להגיד כמה שהיה לי קשה. הבנות שלי תמיד אומרות שיש להן "הרבה תלונות", אבל על דבר אחד הן לא מתלוננות – שהתעקשתי על הקריירה."

בשנקר אנחנו מתעסקים גם בעיצוב ובאופנה, את מאוד מטופחת ואוהבת לבטא את עצמך בלבוש צבעוני ומיוחד. איך זה התקבל במרוצת השנים כאישה בנוף המקצועי?

"תמיד אהבתי להתלבש. גם כילדה, הייתי תלמידה הכי טובה בכיתה מכיתה א' ועד סוף התיכון, ואמא שלי תמיד הייתה אומרת 'יותר חשוב לך בבוקר מלעשות שיעורים מה את לובשת'. וזה נכון. והאמת שזה היה נורא מצחיק, הייתי ראש המחלקה לתואר ראשון מעל 10 שנים, וארבע שנים ראש התואר השני. אהבתי להתלבש צבעוני כי לשחור יש מספיק הזדמנויות. ותמיד היו בטוחים  שאני ראש המחלקה לעיצוב אופנה.  לובשת בין וורוד, אדום לירוק לתכלת וכו' '. כשהייתי מגיעה לכנסים מקצועיים, היו בטוחים שאני המזכירה-של…, או שאני אישה-של…. אף פעם לא האמינו שאני המדענית. קיבלתי זאת כמחמאה כמובן ,ובהומור  אמרתי שביום שיגידו 'את נראית פרופסור' -אדאג מאוד  !"

בתקופה הנוכחית פוסט 7.10,  תארי לי את החוויה של שליחות אקדמית מעבר לים. האם את מרגישה מחויבות לאומית לייצג את ישראל? האם יש התייחסות למצב במפגש עם עמיתים בניו זילנד?

"כמובן לתקופה המאתגרת שבה אנו נמצאים יש השפעה על השליחות בארץ רחוקה כניו-זילנד. ראשית הסביבה האקדמית מושפעת מהמצב הפוליטי. התגובות של המארח שלנו, פרופ' Johan Verbeek שהוא יליד דרום אפריקה שהגיע לניו זילנד לפני כעשור, הסטודנטים והחוקרים הבאים מארצות שונות כמו דרום קוריאה, הונג קונג, גרמניה, הודו, סין, צרפת כמובן מניו-זילנד ואפילו אירן – לכולם השפעה, ולשמחתנו התקבלנו ברצון ובפתיחות. אולי בגלל העובדה שמוניטין מדעי והנדסי מהווים את השפה המשותפת לכולם ולרגע נשכחים השיוך המדיני והפוליטיקה. המחויבות לייצג את ישראל הייתה ותהיה בכל הפגישות הבינלאומיות שלנו. בכל הזדמנות אנו מזכירים את הרצון וגם הצורך לייצר שיתופי פעולה בין ישראל וניו-זילנד. למשל עם המארח נרקמת תוכנית משותפת לקבלת חומרי פסולת ממוחזרים בעלי תכונות משופרות על ידי קרינת אלקטרונים ויונים, עם חברי סגל אחרים וסטודנטים לשילוב של פרוטאינים מתעשיית הגבינות המובילה בניו-זילנד, כחומרי מוצא לפולימרים בעלי תכונות התכלות ביולוגית. השיא של הפעילות היה בפגישה עם Prof. (Sir) Peter Gluckman חוקר ורופא, שמשמש כראש The Center for Informed Futures  באוניברסיטה של אוקלנד, והוא גם הנשיא של International Science Council. (בתמונה). את הקשר איתו יצרנו דרך גד פרופר מי שהיה קונסול כבוד של ניו-זילנד בישראל וכיום חבר בוועד המנהל של שנקר.  בפגישה עם פרופ. גלוקמן עלה הנושא של ביטחון המזון וקיימות שהם מהנושאים החשובים בהם עוסק המרכז בראשותו. תיארנו לפניו את הפעילות בנושא בשנקר ובישראל ולהפתעתנו הוא התלהב מהרעיונות שהעלינו והצהיר שיש מקום ליצור פלטפורמה לשיתוף פעולה בין ניו-זילנד וישראל ובמיוחד בין שנקר והאוניברסיטה של אוקלנד. קבענו להיפגש בהתחלת מרץ, לאחר שינסה לאתר שותפים ומקורות כספיים, בכדי לבדוק את האפשרויות העתידיות. אם הדבר יתממש, זה יהיה כבר הנושא לכתבה הבאה בנקסוס…"

לסיום, מה המסר המרכזי שהיית רוצה שהדורות הבאים בתחום ההנדסה ייקחו איתם לקריירה שלהם ולעתיד?
"יש לי רק מילה אחת – Passion! עזבי כישרון עזבי שכל, עזבי השקעה. אני תמיד אומרת אם אתה לא אוהב וחושק במה שאתה עושה, לא יצליח לך. דבר נוסף שאני אומרת: "הפאשן מגיע מהבטן".

בלי אהבה ובלי תשוקה אין לך סיכוי להצליח. מה אנחנו יודעים על יזמים? שהם פשוט משוגעים לדבר. כי זה מה שצריך להוביל אותך. למרות שאני כבר בסוף, וקיבלתי פרס מפעל חיים ואוטוטו אני פורשת – עדיין יש בי את הפאשן הזה. אני אמשיך לחקור, אני אמשיך להנחות, אני אמשיך לעשות את מה שאני אוהבת. להיות מעורבת מקצועית וכן להיות מעורבת עם סטודנטים. אני תמיד אומרת שאני מזדקנת בחברת בני 25 – ואין דבר טוב מזה."