גלריה, הארץ: "הזונה הרוסייה" עושה אמנות עליכם

גלריה, הארץ: "הזונה הרוסייה" עושה אמנות עליכם

את הפרובוקציה המשותפת הראשונה שלהן חוללו צמד האמניות וננה בוריאן וסשה קורבטוב לפני שלוש שנים בטורקיה, כשהיו בסיור לימודי ונדרשו למשימה של "התערבות בחלל". השתיים, אז בשנתן הראשונה ללימודי התואר השני בעיצוב בשנקר, קנו בד באורך 20 מטרים ובקבוק ערק וחיכו לשעת לילה. את הבד הן חתכו לרצועות, יצרו חבל באורך של 200 מטר ומתחו אותו במרחבי המוסד האקדמי שאירח אותן, המרכז לעיצוב באינסטנבול, על שלוש קומותיו. את בקבוק הערק הן שתו תוך כדי והשליכו לאחד הפחים.

כשעלה הבוקר, התחוור להן כי "זה מקום שבאים אליו כל מיני אנשים חשובים, רציניים ועובדים", כפי שמתארת זאת קורבטוב; אלה נאלצו לזחול בסבך הקורים שטוו השתיים. "אבל זה עוד היה בסדר", מעירה בוריאן. זמן קצר לאחר שהחלה שגרת הבוקר המשובשת נמצא בקבוק הערק שנזרק בתמימות לפח במערכה הראשונה. מאחר שהחוק הטורקי אוסר לצרוך אלכוהול בטווח של 100 מטרים ממוסדות חינוך, כל שכן בתוכם, מציאת הבקבוק הובילה לפיצוץ בין המשלחת הישראלית ובין המרכז לעיצוב. "חברינו ללימודים שהיו איתנו במשלחת היו מידתיים יותר, הם צילמו או עשו וידיאו, ואנחנו עם הנפש הרוסית שלנו – " אומרת בוריאן.

המונח הזה, "נפש רוסית גדולה", המעלה על נס את מעמקי הרגש כנגד שטחיות ההגיון, נפוץ בתקופת ערש הלאומיות הרוסית והבדיל את תושבי הממלכה הרוסית מעמים אירופיים אחרים. לא ברור אם יש לו יסוד של ממש או שזוהי דוגמה מופתית לרומנטיזציה עצמית. כך או כך, הגורמים שאליהם מתפרק הביטוי – דרמטיות מונומנטלית, נטייה למחוות גדולות, הקרבה עצמית, פטאליות, יושר וכנות בוטה – הם יסודות באמנותן של בוריאן וקורבטוב. היצירה שלהן, ביחד ולחוד, מטיחה נושאים לא פשוטים לעיכול במרחב הישראלי ועושה זאת בצורה ישירה ואפּית בו בזמן.

כך, למשל, ביום האשה במארס השנה הן הציבו בשדרות רוטשילד בתל אביב פסל דמוי כוּס בגודל שלושה מטרים, עשוי מ"כרטיסי ביקור" של נשים בזנות שאספו ברחובות, שאליו הוביל שטיח באורך 50 מטר שיצרו גם כן מכרטיסים כאלה. בנוסף לכך הן הכינו והפיצו כרטיס משלהן – על צדו האחד נכתב "רוצה לגמור?" ובצדו השני "תאונן בבית. בשקט". דוגמה אחרת לטוטאליות מציגה בוריאן בעבודות הווידיאו שלה: באחת מהן היא חנקה את עצמה בשיערה ותלתה את עצמה הפוך, במחאה על התפישה המעוותת של השואה הארמנית בישראל.

• לקריאת הראיון המלא ב"הארץ" לחצו כאן!

בראש העמוד: עבודה של וננה בוריאן // ללא כותרת, 2015