צהריים בשנקר: ספרים וספריות כסוכני זיכרון באנדרטאות לשואה

בראשית ימי המדינה, כשדנה לראשונה הכנסת בדרך ההולמת להנציח את 6 מיליוני היהודים שנספו בשואה, נדרש דוד בן-גוריון – ראש הממשלה דאז – להכריע בין הקמת אנדרטאות "חומריות" לבין "ספרי יזכור" ו"דפי עד", המבטאים זיכרון באופן מילולי. ברוח התפיסה היהודית המסורתית, הוא הכריע באפשרות השנייה, מה שעיצב במידה רבה את הזיכרון הלאומי שהתבסס באותה התקופה.

בפתחו של יום השואה 2015, תתארח החוקרת מורן פרל בסדרת ההרצאות "צהריים בשנקר" ותעסוק במתח שבין מסורת של זיכרון חזותי לבין זו של זיכרון מילולי, תוך התמקדות באנדרטאות המשמרות את זיכרון השואה באמצעות דימוי הספר והספרייה.

בתרבות המערבית מייצג הספר ידע ותיעוד: בדומה לארכיון, הוא מייצג את התשוקה האנושית לשמר את העבר, לקבע את הזיכרון ההיסטורי ולאסוף תיעוד דוקומנטרי. ביהדות מוענקות לו משמעויות נרחבות נוספות: הן כאובייקט המשמר את זכר העם היהודי כ"עם הספר", הן כספר קודש בפולחן. לפיכך, בחרו אמנים שונים בספר ובספריה כמוטיב המייצג את זיכרון השואה ואת מאורעות מלחמת העולם השנייה.

תחת הכותרת "במקום בו שורפים ספרים", תעסוק פרל – דוקטורנטית במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית בירושלים – ב-3 אנדרטאות המייצגת טיפוסים שונים של זיכרון: הספרייה הריקה של מיכה אולמן (ברלין), הספרייה האנונימית של רייצ'ל וייטרד (וינה) והספרייה של משה צפדי בהיכל השמות ביד ושם (ירושלים). כל אחת מהן תוצג בהקשר למקום הצבתן, לתרבות הזיכרון המקומית וליחסי אמן-צופה-מוסד, כמו גם לדיאלוג שהן יוצרות בינן לבין עצמן. 

בראש העמוד: אנדרטת הספרייה הריקה של מיכאל אולמן בברלין (צילום: Robyn Fleming, Flickr – ברישיון שיתופי)