הארץ: מרינה סמוסבטוב מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר מספרת על פרויקט הגמר

למה קראת לסרט שלך ״כואבות לי העיניים"?

״כשאני מגמגמת יש לי מצמוץ בעיניים, וכשאני מגמגמת הרבה, כואב לי בשריר של העפעף. בעצם כל הפרויקט הוא להסתכל בעיניים, כי בדרך כלל אנשים מסתכלים על הפה ועל הפנים. פתחתי את הנשמה שלי כאן, ואני מכריחה את האנשים להסתכל לי בעיניים".

עלית מאוקראינה בגיל עשר ונתקלת בבעיה כפולה: ללמוד שפה חדשה ולשלוט בה כמגמגמת.

״והגמגום החמיר, כי ההורים התגרשו ועליתי לארץ למרות שלא רציתי. זה הקשה עליי ללמוד את השפה. לא פעם נתקלתי באנשים שחשבו שיש לי רמת עברית נמוכה  בגלל הגמגום, שואלים אותי כמה זמן אני בארץ".

כשהתחלת ללמוד תקשורת חזותית בשנקר ידעת שתכניסי את הגמגום לפרויקט הגמר שלך?

״תמיד התביישתי לדבר על זה, הסרט היה סוג של תרפיה לעצמי. יש אחוז שלם באוכלוסייה של אנשים כמוני, כלומר 60 מיליון, שזו בערך האוכלוסייה של איטליה, אבל יש אנשים שלא מודעים מספיק לתופעה".

בסרט את שרה, ואז אין גמגום.

״בגלל שהקצב של הדיבור הוא איטי פי שניים או שלושה. בנוסף, בזמן השירה, עובד החלק השמאלי של המוח שאחראי על האמוציות ולא על הדיבור. זה ככה אצל כל המגמגמים, לא רק אצלי".

אז כשאת בוויכוח סוער, עצבנית וצועקת, את לא מגמגמת?

״כשאני כועסת, אני לא מגמגמת באמת, לא חשבתי על זה״.

• לקריאת הראיון המלא לחצו כאן!