פודקאסטים

תום
נמצא איתנו היום עודד עזר, פרופסור עודד עזר אפשר לומר.

עודד
שלום תום.

תום
שלום שלום, מה שלומך?

עודד
מצוין, תודה שהזמנת אותי.

תום
איזה כיף שאתה כאן איתנו. עודד תכף נדבר קצת יותר על העבודה שלך, אבל אתה מעצב גופנים טיפוגרף ארט דירקטור, אמן רב־תחומי ורב פעלים, מעצב עטור שבחים שעושה המון דברים שונים. גם בעבודה הרבה יותר מסחרית וגם בעבודה עצמאית וגם בעבודות אומנות ומלמד כבר הרבה שנים במכון הטכנולוגי בחולון, ששם גילוי נאות, הכרנו אי אז לפני מאה שנה. איזה כיף שאתה כאן.

עודד
גם לי כיף. אפשר להגיד שלימדתי בעוד כמה מוסדות. התחלתי את דרכי דווקא בשנקר, שנים לא מעטות אחר כך לימדתי גם בחיפה, בבצלאל סמסטר אחד, אבל באמת ב־16 שנים האחרונות אני מלמד בחולון, במכון הטכנולוגי בחולון.

תום
כששואלים מה אתה עושה היום אתה מדבר יותר בדרך כלל על העבודה שלך כטיפוגרף או כאמן או כמרצה?

עודד
שאלה יפה. ישבתי וחשבתי לקראת השיחה שלנו איך לתאר את מה שאני עושה, והגעתי למסקנה שאני יכול לדבר על ארבעה צירים. כל אחד מהם בעצם משלים את העשייה שלי. אז קודם כל אני מעצב פונטים עבריים, זה העניין הראשי בעשייה שלי. אני גם בציר שני, מעצב וטיפוגרף מהשורה, יש לי סטודיו ובו אני עובד עם לקוחות כמו כולם, מה שנקרא. בנוסף לזה כציר מאוד מרכזי בעשייה שלי, ממש מהתחלה, אנחנו מדברים על חיפושים אקספרימנטליים שהתגלשו גם אל מעבר לפורמט העיצובי, בחוצפה רבה לעבר האומנות ממש. הרבה פעמים על התפר שבין עיצוב לאמנות, שמה אני נותן דרור לכל מיני חזיונות הזויים יותר או פחות שלי או לפעמים גם מנסה לדחוף רעיונות שביום יום עם לקוחות או בפורמט של העיצוב הקלאסי קשה לדחוף אותם. מין בקבוקים כאלה שאני זורק לים בתקווה שיום אחד הם יגיעו ליעדם, שאני לא יודע בדיוק מה הוא היעד, אבל זה הציר הזה. והציר הרביעי איתו פתחנו זה עניין של חינוך לעיצוב, שהתחיל דרך אגב כמשהו מאוד צדדי, כהשלמת הכנסה בהתחלה, התחלתי ללמד בשנקר בזמנו והפך להיות ציר מאוד מרכזי בלי שאני אשים לב אפילו, בעיקר בפעילות שלי במכון הטכנולוגי.

תום
באיזה אופן זה הפך לציר מרכזי? כלומר, חוץ מהיקף שעות, זה משפיע על איך שאתה עושה את שאר הדברים, על איך שאתה חושב על המקצוע הזה?

עודד
קודם כל בעניין היקף השעות אני חייב להגיד שאני מקפיד מאוד לא ללמד משרה מלאה, זאת אומרת מהרגע הראשון אני ניסיתי להגביל את ההוראה שלי במטרה שהיא יוותר לי מספיק זמן בסטודיו ומספיק זמן לחלומות מה שנקרא. אז אני מנסה, בוא נגיד בהיקף די מצומצם להעביר את הידע שלי, ובעיקר את ההתלהבות שלי מתחום הטיפוגרפיה, כי כמו ששנינו יודעים בוודאי וגם מי שמאזין לנו, טיפוגרפיה זה לא תחום כל כך קל ויש הרבה מאוד סטודנטים שמגיעים במין יראה משתקת לתחום הזה, וכחלק מהעניין אני רואה את המשימה שלי להקל עליהם את הראייה של התחום ולראות כמה שהוא עשיר וכיפי בסופו של דבר. אנחנו, יש לנו מזל גדול שאנחנו עוסקים בתחום כל כך יצירתי שנוגע גם בהיסטוריה, שנוגע גם בתרבות באופן כללי, ואם הגענו לנושא הזה אז אני יכול להגיד שבכל ארבעת הצירים האלה שדיברתי עליהם, אני, אפשר לתאר אותי כאדם שחושב על תרבות, דרך טיפוגרפיה בעצם. זאת אומרת שהראייה שלי היא אף פעם לא הייתה ראייה צרה של אדם שמעצב פונטים, שזה דבר נפלא באופן בכל מקרה, אלא הראייה שלי את התחום היא כתחום שמאפשר לי להגיע דרכו לכל מיני אספקטים שהם מאוד רחבים בתרבות שלנו.

תום
מה למשל?

עודד
מה למשל? מה לא? זה בעצם זאת רשות שניתנת לי להפנות את הזרקור האינטלקטואלי היצירתי כל פעם לאזור אחר. סתם אני אזרוק אחד הפרויקטים שבנו אותי ואת הראייה שלי אחד הראשונים, שזה ה־Typosperma שזה פרוייקט בסביבות 2006 ממש בראשית העשייה שלי, שהיה חלק מפרויקט גדול יותר שהיה שנקרא ביוטיפוגרפיה. עכשיו זו דוגמה מאוד קלאסית מבחינתי לדרך שבה אני חושב. זאת אומרת אני לוקח את העניין של הטיפוגרפיה ושואל את עצמי איך התחום יכול להתעשר כתוצאה ממפגש עם תחומים אחרים. במקרה הזה, העניין הזה של מניפולציות בDNA כאשר בזמנו הרעיון של היה לשלב מידע טיפוגרפי בזרע אנושי, בצורה הזויה לחלוטין כמין מדע בדיוני עתידני כזה. אבל זה יצר איזה שהיא תופעה טיפוגרפית חדשה שבזמנו הייתה מאוד חדשנית והוצגה גם ב־MOMA פעמיים דרך אגב. זאת אומרת שהיה לי זכות מסויימת עוד בעידן הפרה־Ai לחשוב בצורה כזאת, זאת אומרת, לחשוב בצורה של מה אם נצרף לתחום הטיפוגרפיה שהוא תחום מאוד מסוים ומאוד תחום, תחום אחר. אם נשלב אותו עם תודעה אחרת, אם נשלב אותו עם פרקטיקה אחרת, מה יקרה לתחום שלנו? וזאת דרך מאוד חופשית של מחשבה טיפוגרפית שיש לה חסידים גדולים מצד אחד ומבקרים גדולים מצד שני, ואני חושב שזה אופייני לכל דבר חדש שקורה.

תום
אני שמחה מאוד שהתחלנו והעלינו את הפרויקטים האקספרימנטליים והקיצוניים יותר נקרא לזה, ואני בטוחה שעוד נחזור ונדון בפרויקט הזה של ה־Typosperma ובכלל של הביוטיפוגרפיה. אם אני זוכרת נכון, הראשון בסדרה הזאת הוא הנמלים.

עודד
נכון.

תום
הוא המוקדם ביותר, נמלים הוא ממש מתחילת הדרך שלך. מה מניע את הדבר הזה ולטובת המאזינים שלנו, שיראו את הדימויים לצד זה באתר, אבל שנוכל רגע לתאר גם במה מדובר בעצם אובייקטים פיסוליים שמשלבים גוף של אות וגוף של נמלה. מה מניע שם את המחשבה הזאת? למה זה קורה?

עודד
תראי, קודם כל זה שאנחנו מדברים עכשיו על פרויקט כל כך ישן שלי, זה מאוד משמח אותי מכיוון שהדברים האלה הלכו והתפתחו וגדלו עם השנים. בשנה האחרונה אני בכלל מתעסק בדברים האלה בצורה רחבה יותר, אבל אם נדבר על הנמלים, אז הנה, זה גם איזה דרך כזה איזה פתח להגיע לדרך המחשבה. תראי, הפרויקט של הנמלים נעשה בזמנו באותו זמן שעיצבתי כמה מהפונטים היותר מוכרים שלי. אם זה אלכימאי, אם זה פרנקריליה, פונטים ששחררתי לשוק זאת אומרת ועשו מה שעשו במרחב והרגשתי שזה רק חצי הסיפור. זאת אומרת שלשבת ולעצב פונטים קום איל פו עבריים, לקדם את התחום, שימור והרחבה זה דבר נהדר. אבל מה עם חלומות הילדות שלי זאת הייתה המחשבה והחלטתי לחלק את עצמי לשתי ישויות. הישות האחת היא מאוד קלאסית, היא מדברת על עיצוב פונטים והישות השנייה בעצם משחקת כמו ששיחקתי כשהייתי ילד קטן. זאת אומרת הייתי יושב וחולם בהקיץ על מצב שבו אני אוכל לדבר עם הנמלים למשל. עכשיו זה חלומות של ילד, כן, אבל בתור מעצב בוגר השאלה שלי הייתה האם אותיות יכולות להיות עוד דבר? האם אותיות יכולות לתפקד גם מחוץ לדף, גם מחוץ למסך המחשב, גם מחוץ לייעוד המסורתי שלהם, ובייחוד על רקע העובדה שנאמר יש מחקרים שאומרים שאנשים פחות ופחות קוראים למשל, ואז נשאלת שאלה אוקיי, אז מה תפקידן של אותיות בעידן כזה? וכתוצאה מהשאלות האלה הגעתי לרעיון הזוי מאוד שבו אני אוכל באמת ליצור מניפולציה מסויימת על הDNA של הנמלים וליצור זן חדש של נמלים שלמעשה היכולת שלו לתקשר תהיה דומה למסר, נגיד וואטסאפ לצורך העניין וכמה נמלים מכיוון שהם מאוד מאורגנות, יכולות להתארגן ולכתוב מים, זאת אומרת הם צמאות, אז הם יעבירו לנו איזה שהוא מידע. עכשיו זה חשוב להגיד שכשעבדתי על הפרויקטים האלה ופרויקטים מאוחרים יותר, לא היה לי, לא הייתה לי תוכנית רחוקת טווח. זאת אומרת קודם כל לא ידעתי שזה ישפיע כל כך, בוודאי שלא ברמה הבינלאומית של התחום ויותר רציתי להתבטא. עכשיו דבר אחד שצריך לדעת זה שאני לא צמחתי משדה העיצוב, זאת אומרת, המקור של העשייה שלי הוא המוזיקה, למדתי, הייתי מוזיקאי, למדתי מוזיקה בזמן התיכון בתלמה ילין ובכלל העניין הזה של אומנויות הבמה וכל התפיסה המרחבית והתפיסה הכוּלית כן, מה שקוראים היום אימרסיבי היא תפיסה שלקחתי אותה איתי אל תוך הטיפוגרפיה. וזה מהווה אתגר מסוים ומהווה אתגר מכיוון שטיפוגרפיה באופן מסורתי היא בפירוש ביטוי צורני לסימנים מוסכמים ושם היא רוצה לחיות. ברגע שאתה לוקח אותה ושואב אותה מתוך מקום הנוחות שלה אל עבר האקספרימנטליות, המחשבות היותר, כמו שאת קוראת לזה, המשוגעות יותר, כן, אז אתה אתה מייצר אתגר גם לתחום וגם לכל מי שחושב שהוא יודע משהו על התחום. ולאספקט הזה לא הייתי ער כשעשיתי את הדברים, זאת אומרת עשיתי את הדברים בתמימות ובלי הרבה תוכניות גדולות וכששחררתי אותם אני בעצמי הייתי בשוק מהתגובות. ואני יכול להגיד לך שזה מין איזשהו דיון שהולך איתי, מכיוון שאני אף פעם לא הגדרתי את עצמי כאמן, או רק כאמן, תמיד הגדרתי את עצמי כאדם שנטוע בתחום של הטיפוגרפיה וחייב הרבה לתחום הזה. אז יש פה איזה שהוא דיון פנימי שמן הסתם בתחומים אחרים לא היה קורה, אבל בתחום שלנו כן, הוא קורה והוא יומיומי.

תום
הזכרת שכשאתה עושה את הניסוי הראשון הזה של הנמלים או אחד הניסויים הראשונים שאתה עושה, הזכרת קודם שהוא במקביל לשניים מהפונטים הראשונים שאתה משחרר והזכרת ככה בשם את אלכימאי ואת פרנקריליה שהם שני ניסויים מאוד שונים. שני מאמצים מאוד שונים להתמודדות עם אות. אלכימאי מצד אחד הוא גופן סן־סריפי מאוד מותאם לעבודה

עודד
מסחרי אפשר להגיד.

תום
ושזכה אחר כך להרבה הצלחה ולהרבה שימוש אצל הרבה מעצבים אחרים. ופרנקריליה הוא מחווה בועטת לאחת מאבני היסוד של האות העברית.

עודד
המאורות הגדולים, רפאל פרנק, בוודאי. תראי זה שוב פעם אני לא מגביל את עצמי לדרך פעולה אחת ובאותה תקופה כמעצב פונטים, עניין אותי מאוד להמציא צורות חדשות. זאת אומרת גם אלכימאי כמה שהוא באמת פונט מסחרי בסופו של דבר. הוא בעצם מביא צורה חדשה. הגגות היורדים, שאחר כך ראינו אותם במקומות אחרים וזה בסדר, ככה תרבות עובדת, זאת המצאה שבזכותה הפונט גם הצליח באותה תקופה. וברור שפרנקריליה שאב את ההשראה שלו וזה גם מעניין מאוד לראות מהתרגיל של הנמלים. זאת אומרת, השאלה שלי הייתה אם אני בדיאלוג עם רפאל פרנק, שבעצם לקח את כל התודעה של האר נובו והכניס אותה פנימה לתוך הכתב העברי והחדשנות הזאת זה מה שגרם לפונט הזה להתפוצץ ב־1908 ואילך עד היום, אז השיחה שלי איתו היא שיחה כבר פוסט פוסט מודרנית. זאת אומרת, היא שיחה שיכולה להתאפשר בעידן של עיצוב ממוחשב. ואז אני בא אליו, ככה דמיינתי את עצמי, ואני אומר לו תקשיב רפאל,

תום
באתי מהעתיד.

עודד
באתי מהעתיד ורציתי לשאול אם זה בסדר שאחרי שהפונט שלך עשה מהפכה כל כך גדולה, אני יכול לקחת אותו חזרה חזק מאוד לאר נובו ולהקצין את האספקטים האר נובואים שלו על חשבון הקריאות. למה? מכיוון שאני יכול, מכיוון שהמחשב מאפשר לי טיפול כזה. וככה בעצם הפונט הזה התחיל כמשחק שאלות תשובות לרפאל פרנק, שבו הרשתי לעצמי הרבה דברים הזויים, כמו למשל להפוך את הסמ״ך על הראש שלה למשל, או כמו לשלב את השלד של השי״ן בצורה מאוד לא טרדישיונלית. עכשיו אני יכול להגיד שזה מה שעניין אותי אז, היום מעניינים אותי דברים אחרים. היום אני כבר בעניין של שימור והרחבה של כתבים, זאת אומרת העמקתי יותר מבחינה היסטורית אני אתן לך דוגמה, למשל פונט כדים.

תום
יופי, אני אשמח שנדבר עליו.

עודד
תודה, פונט כדים למשל, הוא דיאלוג עם ענף לא קיים בכתב העברי, שזה הענף של הכתב התימני. עכשיו צריך להבין טיפוגרפיה עברית מבוססת על שלושה ענפים עיקריים, שזה כמובן הכתב הספרדי, הכתב האשכנזי שהם שני הענפים המרכזיים. יש לנו את הכתבים המזרחיים שגם הם תרמו ויש לנו מין ערוץ נפרד ומבודד שנקרא הכתב התימני. עכשיו אני בעצמי לא תימני, אבל כשראיתי את כתב היד של סעדיה אלעדני מ־1222.

תום
1222, מוקדם.

עודד
מאוד מוקדם. במכתב שהוא כתב זאת אומרת הוא היה חופשי מספיק בשביל להמציא צורות, הוכיתי בתדהמה. אחד הדברים המדהימים בכתב הזה זה האלף ששוכבת על גג השורה, שזה דבר שלא ראינו אף פעם. אני רוצה לפתוח סוגריים ולהגיד שצבי נרקיס למשל כן הכיר את הכתב הזה ואנחנו מכירים סקיצות שהוא עשה עם הכתב של אלעדני. כמובן שהוא מופיע גם בספר של עדה ירדני, ספר הכתב העברי שמה אני פגשתי אותו, אבל אף אחד לא הרים את הכפפה מה שנקרא. ואני, ואחד הדברים שעניינו אותי זה להגיד אוקיי, בוא נכניס את הענף הזה, הנשכח, המבודד, פנימה לתוך המיינסטרים הישראלי. וזו דוגמה לדברים שמעניינים אותי בזמן האחרון.

תום
אתה מתחיל לעבוד עם הסקיצה הזאת הקיימת או עם חומר הגלם הזה.

עודד
ממש כתב היד.

תום
ממש עם כתב היד, ולאן הוא מתפתח?

עודד
כתב היד הזה הציב אתגר עצום בהרבה, בכמה רמות קודם כל הוא עתיק, הוא מלפני כך וכך שנים, כמו שאמרנו. ונשאלת שאלה האם אפשר באמת לגרור כתב עתיק כל כך, עם התודעה המאוד מסויימת התקופתית והאזורית שלו לישראל של שנות האלפיים.

תום
טוב, זה קצת הסיפור המוזר של השפה העברית.

עודד
לגמרי. אנחנו כולנו בתוך הדבר הזה ובעצם אני עוקב פה אחרי מאורות גדולים. אנחנו נזכיר את פרידלנדר למשל, שעשה מחקר דומה וכמובן צבי נרקיס, שרוב הכתבים שלו מבוססים על ידע שהוא רכש בספריה הלאומית. העניין הזה של להביא משהו היסטורי להיום מעמיד שאלות שהם מעבר לטיפוגרפיה. אני אתן לך דוגמה, למשל סוגיית הסריפים. אז אוקיי, זה רק סריף, נכון, אבל החלטתי להוריד אותו. למה החלטתי להוריד אותו? שזה מין מעשה מאוד ברוטאלי, תחשבי כשאנחנו מדברים על כתב עברי. הורדת הסריף בפונט כדים נועדה לעזור לטרנספורמציה שהיא לא רק טרנספורמציה היסטורית אלא גם טרנספורמציה גיאוגרפית. מכיוון שאנחנו נמצאים במדינת ישראל שהיא מדינה שאני רוצה לחשוב עליה שהיא מיקס נהדר של מזרח ומערב, ואילו הכתב המקורי נכתב בתודעה שהיא ערבית לחלוטין, זאת אומרת, ההשראה לחפץ שבו נכתב הכתב הזה וגם לצורות היא לגמרי הכתב הערבי.

תום
כלומר, כשאתה ניגש לחומר המקור, אתה בוחר שלא לעשות כאן מה שנקרא Revival או אחד לאחד להחיות, לסיים את העבודה של כתב היד המקורי ולהוציא גופן שהוא בדיוק או כמה שיותר קרוב למקור, אלא לדמיין את האבולוציה שיכלה להיות לו, כדי להיות איזה שהוא ערוץ של טיפוגרפיה מקומית עכשווית, ולהביא אותו לשימוש עכשווי.

עודד
תראי, Revivals אנחנו מכירים את העבודה של פרנצ׳סקה ברוך למשל, שהיא מאוד שמרנית בעיבוד של הכתבים קודמים. הדוגמה הכי יפה היא כתב סת״ם כן, אות סתם שהיא בעצם החייתה. אבל זה העניין, היא החייתה אותה היא לא ראתה לנכון להמיר לתקופתה בצורה נועזת יותר. דרך אגב עם פרנצ׳סקה ברוך נפגשתי אחר כך בפרויקט מדהים שהייתי שותף לו של עדכון הלוגו של מכון ויצמן, אבל אולי נדבר על זה אחר כך.

תום
זה פרוייקט ממש משנה שעברה, נכון?

עודד
ממש, זה פרויקט עכשווי לגמרי ואני רואה את זה כמעין רומן שיש לי עם ברוך, אם יורשה לי בהיעדרה. אבל אם נחזור אליה, אז היא למשל הסתפקה באמת באיזה שהוא Revival כזה. אני רואה את המשימה שלי קצת שונה. אני חושב שהמשימה האמיתית של טיפוגרף עכשווי היא שימור והרחבה, זאת אומרת אין שימור ללא הרחבה ואין הרחבה ללא שימור ובעניין הזה אני חושב שכדים ממלא את ייעודו מהבחינה הזאת. אפשר גם אפרופו ברוך לציין את אות פרנצ׳סקה שלי שהיא מחווה ברורה ל פרנצ׳סקה ברוך גם קראתי לו על שמה וזה בעצם איזה שהוא ניסיון שוב פעם של דיאלוג איתה. דיאלוג מומצא לחלוטין כי לא התמזל מזלי לצערי לדבר איתה ממש. אבל היכולת של השיחה המומצאת לבוא נגיד למעצבת בסדר גודל כזה ולהגיד לה אוקיי, אבל מה אנחנו עושים היום? איך היום אנחנו ניקח את כתב סת״ם שזה אחד מהכתבים האשכנזים המפוארים ביותר שיש לנו בהיסטוריה ולהמיר אותו או להביא אותו לישראל של שנות העשרים, 2020 והלאה. ושם כבר עשיתי החלטות אחרות למשל ריבוע העיגול, כן. היכולת של האותיות האלה להיות קצת יותר גסות, קצת יותר חתוכות, איזשהו גישה של שבלונה גם בכמה מהאותיות, הם ממש זה. תוך שימור השלד האשכנזי המקורי כי אני חושב שאין דבר כזה באמת ליצור אות מכלום. השאלה היא כמה את לוקחת אותה הלאה, ואני חושב ששני הכתבים האלה הם דוגמה קלאסית ממש של שימור והרחבה כל אחד לכיוונים שלו. אפשר גם לקחת נגיד פונט יותר כיפי כזה כמו פונט לופט שהוא בעצם איזה שהוא דיבור עם פונט חיים. כן ואז שמה אני בא בצורה רכה יותר ואני מדבר עם פונט חיים ואני אומר לו למה אתה כל כך נוקשה? אולי אפשר קצת לעגל אותך, אולי נוכל קצת להביא אותך למקום מתרצה יותר בלי לאבד את ה־DNA שלך. אבל זה מין ככה בן דוד יותר חביב ממך, משהו כזה. ואז זה סוג הדיאלוגים שאני מקיים בראש שלי כשאני בא לעצב את הכתבים האלה.

תום
אני חושבת שבאופן כללי משהו שמאוד אני רואה בתוך העבודה שלך כשאני מסתכלת עליה, זה איזה שהוא סוג של מה שאני נהנית לחשוב עליו כעל Science fiction. זאת אומרת יש איזה שהוא גם דרך להיות שלום באתי מהעתיד ויש לי שאלות או תשובות או מחשבות, אבל גם לדמיין כל מיני דרכים אלטרנטיביות להיווצרות של אותיות, לקיום של אותיות במרחב, לאיך מגיעים גופנים לעולם הזה, בין אם כנמלים ובין אם כסוגים אחרים של ביוטיפוגרפיה, כשהפרויקטים האלה קורים זה לצד זה, זאת אומרת גם הדיון ההיסטורי עם מקורות אמיתיים או אפשריים של אות עברית עכשווית, כמו הדיאלוגים שתיארת כרגע ובין אם בדיאלוגים שהם לגמרי יותר ויותר קרובים לעולמות הפיקשיין כמו כמו הביוטיפוגרפיה. אבל גם נישואים טכנולוגים יוצאי דופן, שגם הם תמיד קצת קשורים איך שהוא לגוף ואני חושבת בהקשר הזה על Memory Palace.

עודד
כן הסדרה של הסרטונים הטיפוגרפיים. תראי, זאת הייתה הזמנה בזמנו ממוזיאון הA&V ויקטוריה אנד אלברט מיוזאום בלונדון.

תום
שהוצגה אחר כך גם בMOMA וגם במוזיאון העיצוב בחולון.

עודד
הוצאה בMOMA וגם היא באוספים של כל המוזיאונים האלה וזה מחמאה עצומה ומזל גדול. ושמה בעצם התבססתי על טקסט. כלומר, הטקסט היה נתון, סיפור של סופר בשם הארי קונזרו, שכתב בעצם רומן דיסטופי עתידני. והעניין הזה של להסתמך על טקסט הוא עניין שמרתק אותי. זאת אומרת, ברגע שיש טקסטים, ברגע שיש עושר, נבנה עולם, אז אני יכול לבוא אל העולם הזה ולהתנהל בתוכו כטיפוגרף בעצם, ולהציע פתרונות שהם נטועים בטקסט הזה. אז בסיפור של Memory Palace הסיפור איפשר לי לדבר על עולם עתידני שבו בעצם בהתאם לסיפור התרבות נמחקת. ואז נשאלת השאלה או אני שאלתי את השאלה את עצמי כטיפוגרף, אז מה התפקיד של טיפוגרפיה בעולם כזה? וברגע שאתה שואל שאלה כזאת, אתה מחוייב למצוא פתרונות ופה אני שם את הכובע של המעצב בעצם כי ניתן לי בריף ובריף, הזוי ככל שיהיה, הוא עדיין בריף. ואז השאלה היא איך פותרים אותו, איך פותרים מצב שבו העולם נטול תרבות, נטול ידיעה של העבר, ועדיין אנשים ינסו לקרוא. ושמה התחלתי בפתרונות שהם תואמים את התפיסה, למשל, אותיות שנוצרות כתוצאה מהגייה. לא כתוצאה מכתב אלא כתוצאה מהגייה ואז איך אנחנו מעבירים את זה לקהל של היום, איך אנחנו מסבירים. וככה נוצר למשל הסרטון של הפיות, זאת אומרת הפיות שאומרות אותיות ומסודרות בצורה של אותיות בגריד שמאפשר את זה ומעבירות מידע בצורת קריאה לא טרדישיונאלית.

תום
לטובת המאזינים מדובר בגריד של סרטוני וידיאו קטנים שעומדים זה לצד זה, ובהם יש תנועה של הפה והתנועה הזאת של הפיות שהיא מסונכרנת באופן מסוים מייצרת צורה של אות אבל גם את הצורה שהאות נאמרת בה, זאת אומרת את הצליל שהיא מייצרת.

עודד
אפשר לתאר למאזינים את זה בצורה כמו שיש לנו שלטים של קיוסקים, שרואים את האותיות שזזות נכון? אז הגריד די דומה. אפשר להגיד שהנושא הזה של קריאה בתנאים לא תנאים או קריאה עתידנית או קריאה בסביבה שלא קוראת, זה נושא שהעסיק אותי מאוד באותה תקופה, אנחנו מדברים על 2015 ואילך. ולמשל גם הפונט שקראתי לו דוט פונט הוא אחד מהנציגים של הדבר הזה. שזה פונט מינימליסטי באופן אכזרי ממש שגם לא משודר בצורה לינארית, הוא משודר כ־Time Based פונט, זאת אומרת אות אחרי אות במקום אות ליד אות ובעצם מנסה לפתור מצב שבו דור שלם פחות קורא והמסכים קטנים מאוד ומה יהיה וכל השאלות האלה ושמה זה מין הצעה כזאת של אולי ננסה גם דבר כזה.

תום
אני חושבת שבכלל השאלה הזאת של מה יהיה היא לפעמים נאמרת בכזה אוי מה יהיה, אבל אני חושבת שהיא מעסיקה הרבה מהעבודה שלך דווקא באיזה שהיא התלהבות או סקרנות כלפי מה יהיה ומאפשרת הרבה מאוד ספקולציות שמובילות למקומות חדשים. יש בין העבודות האלה שדיברנו עליהם, עבודות שבהן אתה מתעסק באות עברית ולפעמים באות לטינית. אתה ניגש אליהן אחרת?

עודד
זה תלוי, זה תלוי. בכובע שלי כמעצב פונטים אני חייב להגיד שאזור הנוחות שלי By far זה הכתב העברי. זאת אומרת אם אנחנו מדברים על איזה זיכרון קיבוצי שלנו אז אין ספק שהכתב העברי זורם לנו בעורקים בלי אפילו מאמץ. אם הכתב הלטיני הסיפור קצת שונה ולכן ברוב המקרים אני מעדיף, וגם עם הכתב הערבי דרך אגב, אני מעדיף ליצור קולבורציות עם קולגות מעבר לים. למשל, אחד הפונטים האחרונים שהוצאתי סטנדרט נעשה בשיתוף פעולה עם החברים שלי, מ־Zetafonts שזה סטודיו מדהים באיטליה לעיצוב פונטים, שיתוף הפעולה הלך ככה אני יצרתי בעצם ניואנס עברי לכתב שכבר היה בו לטינית והיה בו ערבית. אז אני מעדיף להתמקד בכתב העברי בעשייה שלי, כשאני חייב אני גם עושה את הלטינית, אבל בגדול הלב שלי נמצא בעברית. בכובע שלי כמעצב אקספרימנטליסט, כאמן, שמה אני לא רואה הבדל גדול בין מערכות כתב שונות. כאשר אני חייב להסביר, כמובן שמבחינה תרבותית יש הרבה מאוד הבדל בין כתב אינדונזי לכתב לצורך העניין לטיני, אוקיי. אבל כחומר למחקר שמתמקד באינטראקציה הבין זמנית, באינטראקציה הגיאוגרפית, באינטראקציה התרבותית, כחומר של סימנים מוסכמים תרבותית שבהם אנחנו יכולים להעביר מידע, אני לא רואה הבדל גדול. כלומר, וקרה לי שיצרתי עבודה שהיא גם בעברית וגם בלטינית, גם בערבית וגם בעברית, למשל. מכיוון שהדיון שם היה על התפיסה שלנו את הטיפוגרפיה וטיפוגרפיה זאת שפה שהיא בינלאומית, היא שפה אנושית בינלאומית שהיא לאו דווקא מתמקדת ב־Type system מסוים.

תום
זה מאפשר המון גמישות ומאפשר לכל פרויקט לצמוח מתוך מה שמעניין אותו ובכל זאת המקומות שבהם אתה עושה את הניסויים הכי קיצוניים בדרך כלל יהיו דומים יותר, הם לאו דווקא אף אות ספציפית, בדרך כלל הם יהיו דומים יותר או קלים יותר לזיהוי במסגרת של אותיות לטיניות ואני חושבת על עבודות במסגרת הביוטיפוגרפיה. הרבה פעמים הן יותר קל להם להיות מזוהות כאותיות לטיניות מאשר כאותיות עבריות.

עודד
פה קיבלתי עצה מקולגה שלי מריאן בנצ'ס, שהיא טיפוגרפית ומאיירת קנדית. שיום אחד שאלה אותי, יום אחד אנחנו מדברים על לפני 15 שנה כן, היא פשוט שאלה אותי בצורה הכי פשוטה למה אני לא עושה יותר פרויקטים בלטינית? ושאלתי אותה למה, למה שאני אעשה? היא אומרת כי העולם רוצה להבין אותך יותר, ואני חושב שזה קצת שינה לי את הראש. זאת אומרת, זה גרם לי להבין שגם כשאני פועל בלטינית, במישור האקספרימנטלי, אני לא מפסיד את הקהל הכללי, את הקהל שהוא מחוץ לזה. כלומר, כל עוד אני פועל רק בעברית אז הם רואים את זה כמשהו אקזוטי ולא רציתי להיכנס לרובריקה הזאת, רציתי להיכנס לזרם, אפשר להגיד המרכזי של הטיפוגרפיה או החיפוש הטיפוגרפי בעולם, ומהבחינה הזאת זאת הייתה עצה מאוד טובה שהיא נתנה לי. ואם נדבר על פרויקט שהוא די מאוחר, ממש מלפני אני חושב שנתיים משהו כזה ה־Vaining למשל אז שמה שזה פרויקט שבו יצרתי ניתוח‘ המצאתי ניתוח שבו אפשר להשתיל מילה מתחת לעור ולהפוך את עצמך לשלט אנושי.

תום
כל ה־Typoplastic Surgeries.

עודד
נכון מאוד נכון, זה פיתוח מסוים ואני שם לב שאני מתכתב הרבה בזמן האחרון עם דברים שעשיתי, אני פשוט מרחיב אותם. אבל שמה לא הייתה בכלל שאלה זאת אומרת על ההתחלה ידעתי שאני הולך לכתוב מילה באנגלית ולא בעברית או בשפה אחרת מכיוון שהנושא היה עצם האפשרות לעשות את הדבר הזה ולא שפה זו או אחרת, אז אמרתי אוקיי אז לפחות העולם מבין אנגלית אז תכתוב את זה באנגלית ואני לא מצטער על זה. זאת אומרת מהבחינה הזאת זה אפשר גם לישראלים וגם ללא ישראלים להתייחס לרעיון מסויים שאני מפריח פה לאוויר. אז זאת אומרת שהנושא הזה של שפות הוא נושא שבוא נגיד אני עוסק בו דרך הפריזמה של הסימנים ולא דרך הפריזמה של הבלשנות לצורך העניין.

תום
אני חושבת שהרבה מהפרויקטים שלך מכילים באופן שנראה מאוד טבעי לעבודה שלך, פרוטרטים עצמיים שלך או של אנשים אחרים והוא עדיין מאוד יוצא דופן, זאת אומרת, זה לא נפוץ אצל מעצבים ומעצבות אחרים בתחום הזה או יוצרים ויוצרות אחרים ואצלך הוא מאוד נוכח יחסית מההתחלה. גם במפגש של הפנים או של הגוף או של הידיים שלך באופן ספציפי עם החומר ועם האותיות. ולפעמים של השוואה עם דברים אחרים, זאת אומרת בהשוואות בין חלקי גוף ובין חלקים של אותיות, בתנועה של גוף ותנועה של אותיות. מאיפה הדבר הזה מגיע?

עודד
זה הגיע בהתחלה כאילוץ, בעצם. זאת אומרת, הייתי צריך דוגמן מהיר והיחידי שהיה מסביבי היה אני, אז עשיתי בעצמי שימוש. אבל זה גם הגיע מאיזה שהוא מקום שהבנתי שאם אני כולי אהיה בתוך העניין, פשוטו כמשמעו, אז בעצם הצופה יהיה בתוך העניין. מכיוון שיש משהו, אני תמיד אומר שאם אתה רוצה לעשות עיצוב שיגע באנשים, אז תיגע בעיצוב, פשוטו כמשמעו. והיום בעידן המחשב זה לא דבר מובן מאליו כמו שאת אומרת. זה גם לא מובן מאליו מהבחינה הזאת שבאופן מסורתי מעצב או מעצבת הם מאחורי הדברים, בעצם. אנחנו בדרך כלל מעצבים דברים של אחרים, אנחנו לא מביאים את עצמנו לקדמת הבמה, ובאמת בעבודה המסחרית שלי אני לא עושה את זה. אבל כשאני שואל את עצמי שאלות שהן יותר רחבות, שהן יותר אקספרימנטליות, אז בעצם כל כולי נמצא בתוך השאלה, פשוטו כמשמעו, ואני חושב שזה מגיע מהמקום הזה. אבל כמו שאמרתי, המקור הוא פשוט הקלות שבו אני יכול לעשות שימוש בגוף האישי שלי בלי לחכות למשל לתנאים יותר נוחים וזה. יש לי כמה מהפרויקטים נעשו פשוט במצלמה של המחשב, ממש היה לי רעיון ניסיתי אותו ובעצם זה מה שפורסם בסוף.

תום
והמפגש הזה בין אות וגוף, זאת אומרת משהו שמחזיק את האות כל הזמן כמשהו שיש לו קיום מאוד תלת מימדי וסוגים שונים של קנה מידה שבה היא יכולה להתקיים לפעמים קטנטנה ומתחת לעור ולפעמים משהו שהוא כמעט בגודל אדם, יש לו גלגולים עד המקומות המאוחרים ביותר לפחות שאני מכירה בתוך הביוטיפוגרפיה שהם עוברים. מה קורה שם? איך יש עוברים לאותיות?

עודד
קודם כל אני עד היום לא מבין מה קורה שם. שוב פעם, העניין של גוף וטיפוגרפיה זה עניין שקיים באומנות פלסטית הוא פחות קיים בטיפוגרפיה ממש, ואני חושב שזה מחויב המציאות בעידן שבו יש לנו כל מיני שתלים בגוף בעצם, אם לדבר על לבבות מלאכותיים וצ'יפים וכל מיני דברים עד כדי אדם למשל שהוא עיוור צבעים שכחתי את שמו כרגע, אבל חלוץ כזה ששתל לעצמו צ‘יפ.

תום
הסייבורג הראשון.

עודד
הסיייבורג הראשון, זאת אומרת הדברים האלה קיימים ומטבע הדברים אותי זה מגרה כמעצב אקספרימנטליסט זה מאוד מגרה לחשוב אוקיי בסדר אז התחום שלי זה אותיות ואיך אני יכול לקחת את התחום ולהכניס אותו, פשוטו כמשמעו, לתוך הגוף. זה נכון שרוב הדברים הם הזויים לחלוטין. הסיפור של Veining למשל ובדקתי את זה, לא עומד במבחן המציאות בוא נגיד ככה, כי אם אנחנו ננתח את הגוף בצורה כזאת וננתק את הווריד שלנו כדי להשתיל בו מין תוסף של ורידים מודפסים. כרגע המציאות הרפואית היא כזאת שאנחנו לא נשרוד את הניתוח, אבל מי אמר שזה לא יהיה אפשרי עוד עשר שנים?

תום
זה בדיוק התפקיד של Science Fiction, להציב חלומות שהמדע מגשים אותם יותר ויותר מהר במציאות שאנחנו חיים בה. כל הדבר הזה קורה ממש במקביל. זאת אומרת, בדרך כלל כשאנחנו מסתכלים ככה על עבודה של מישהו לאורך זמן, אז יש תקופות, תקופות שהם יותר כאלה ותקופות שהן יותר כאלה. אבל זה בעצם קורה במקביל לעבודה מסחרית רציפה וגם לפונטים חדשים סופר יציבים ושתפקידם ברור בעולם, לעומת עוברים טיפוגרפים שתפקידם הוא לבחון גבולות או לשאול שאלות מאוד פתוחות. לצד זה קורים דברים מאוד יציבים. ואתה ממשיך גם לעשות עבודה שהיא מחקרית קרובה יותר לבית והזכרת קודם את מכון ויצמן. איך קורה המפגש בין הדברים האלה? מה קורה שם?

עודד
קודם כל התמזל מזלי ומכון ויצמן, באמצעות סטודיו שנקרא סטודיו קפרי הזמינו אותי לעבוד על לא פחות ולא יותר מאשר שדרוג או עיצוב מחדש ללוגו ההיסטורי שלהם. עכשיו בוא נגיד אם אנחנו מדברים על לוגו מכון ויצמן, די אם נזכיר שהוא קדם לסמל המדינה לצורך העניין, כן. הוא קצת מאוחר טיפה מסמל בצלאל לצורך העניין. זאת אומרת מבחינתי זה היה לנגוע בקודש הקודשים. בייחוד שזאת הייתה אחת העבודות הראשונות של פרנצ׳סקה ברוך אחרי שהיא ברחה מעליית הנאצים. 

תום

יקירת המערכת.

עודד

ולמעשה הייתה פה הזדמנות שמבחינתי הייתה די מדהימה להגיע לפרויקט כזה, מנקודת מבט של מעצב בוגר כבר. מנקודת מבט של מעצב מנוסה מאוד, אני כל הזמן אומר שאם הייתי מקבל את הפרויקט הזה לפני עשר שנים, אולי היה לי יותר קשה להתמודד איתו. אבל מכיוון שהניסיון פה מסייע לי וגם הידע זה ידע שנצבר, אז בעצם השאלה פה הייתה אחת, איך אני מביא סמל כל כך משמעותי להיום, כאשר אני משמר את הDNA שלו אבל נותן לו את העודדיות בעצם. ואני חייב להגיד שמדובר בפרויקט של חצי שנה, זאת אומרת חצי שנה של ניסיונות ובאמת בחינה מדוקדקת של אפשרויות. למשל הדיון של מה בין קליגרפיה לטיפוגרפיה? כי הרי ברוך עבדה באופן קליגרפי על הלוגוטייפ הזה, מה היחסים בין העץ המפורסם של לוגו מכון ויצמן לבין הטיפוגרפיה? עכשיו הטיפוגרפיה היא לא רק בעברית היא גם בלטינית, כלומר מה היחסים בין העברית ללטינית? פה היו דיונים מדיונים שונים פנימיים וגם יחד עם הצוות של קפרי וכמובן בהתייעצות עם מכון ויצמן, שאני חייב להגיד שהתמזל מזלי בקליינט סופר אינטיליגנטי שזה לא כל יום קורה כמו שאנחנו יודעים. ובעצם כל הדיונים האלה היו צריכים להתכנס, כשאני אומר דיונים אני מדבר על סקיצות, הרים של סקיצות, היו צריכים להתכנס בסופו של דבר לסמל אחד, שאנחנו, בתור אנשי המאה ה־21, נרגיש איתו בנוח ועם זאת נזהה את ההיסטוריה שלנו בתוכו. ואני חייב להגיד שמהבחינה הזאת אין לי ספק שאני יכול להגיד שזה אחד מהשיאים של הפעילות היותר מסחרית שלי בסטודיו. זה מין פרויקט חלומות שכזה.

תום
ומפרויקט החלומות הזה, שהוא יחסית מעכשיו נכון, אנחנו מדברים על שנה שעברה. מה החלומות הבאים?

עודד
מה החלומות הבאים? קודם כל אני ממשיך לעצב פונטים אז זה השותפות שלי עם Zetafonts הולכת ומעמיקה ומתרחבת ואנחנו מתכוונים להוציא עוד כמה פונטים ביחד. ואחרי כמה שנים של של האטה מסוימת בתוקף היותי אבא לילדים קטנים שהיום כבר גדלו אני חוזר ובמרץ לעבוד על פרויקטים בתפר שבין עיצוב ואומנות, בין טיפוגרפיה ואומנות. ממש לפני כחודש נסגרה תערוכת סולו שלי במוזיאון היהודי בפראג שנקראה חידת סמסה שזאת תערוכת מחווה לפרנץ קפקא. אז זה למשל מן פרויקט שעבדתי עליו שלוש שנים ומסמל, בשבילי לפחות את החזרה המושלמת שלי לכל הערוצים לכל ארבעת הערוצים שדיברתי עליהם בהתחלה. בימים אלה ממש אני יוצר סימולטנית עבודה טיפוגרפית לתערוכה במוזיאון היהודי בפולין, בוורשה. שאני לא אספר עליה יותר מידי כי היא ממש בעבודה אני רק יכול להגיד.

תום
אנחנו נסתקרן ונראה אותה כשהיא תצא.

עודד
אני יכול להגיד שגם שמה צילמתי את עצמי בתפקיד אחר לגמרי, אבל גם יצרתי מין מיצב טיפוגרפי וזה הדבר היחידי שאני מוכן להגיד בשלב הזה. ובמקביל גם עבודה לתערוכה באוניברסיטת קיימברידג באנגליה שהנושא של התערוכה הוא הרי געש באיסלנד. זאת אומרת אין קשר בכלל לטיפוגרפיה. 

תום
אני בטוחה שיש.

עודד
כן בסוף הכנסנו כמה אותיות. אבל אני יכול להגיד ששמה אני מבטא את האהבה שלי לתוכן, כי העבודה מבוססת על ספרו המפורסם של ז׳ול וורן מ־1864 ״מסע אל בטן האדמה״ ובו אני משחזר יחד עם כמה מהסטודנטים שלי במכון הטכנולוגי בחולון את המסע שהגיבורי הסיפור עושים לבטן האדמה. הם מתחילים בהר געש באיסלנד ויוצאים בהר געש באיטליה, ואנחנו מנסים לשחזר את האירוע הזה שמיועד לקרות בשנת 2028, בדיוק מאתיים שנה אחרי הולדתו של ז׳ול וורן.

תום
נשמע כמו חתיכת הרפתקה.

עודד
לגמרי.

תום
משמח מאוד. אל עבר המדע הבדיוני הבא. תודה רבה עודד, היה לי לעונג.

עודד
היה נהדר לדבר איתך.

תום
ותודה לכם שהייתם איתנו גם היום.