גלית: נמצא איתנו היום בשיחה אברהם קורנפלד, טיפוגרף, מעצב, יזם, מרצה בשנקר, אוצר ויוזם תערוכות טיפוגרפיה בעברית. הוא המייסד של "אאא" בית הטיפוגרפיה העברית ומגזין "אותאותאות" שיצרו סביבם קהילה מאוד מאוד רחבה ואוהבת של מעצבות ומעצבים. קהילה שיתופית שפועלת להגדיר ביחד את המרחב הפיזי והדיגיטלי, דרך האותיות העבריות או ״האות העברית״, כמו שאנחנו אוהבים לומר. היום אנחנו נדבר על מוטיבציה ועל לבטים שמלווים אוצרות של תערוכות בשדה הכל כך לא מובן מאליו של האות העברית, שנדמה שהמרחב התלת־מימדי הוא לא הבית הרגיל שלהם. תודה רבה על ההיענות לשיחה הזאת.
אברהם: תודה שהזמנת אותי.
גלית: אני רוצה להתחיל קצת, שתספר לנו גם על הבית של "אאא" וגם על "אותאותאות" ומשם נמשיך התערוכות.
אברהם: אאא התחילה כקבוצה של מעצבי פונטים עצמאיים שבעצם הפך להיות עם הזמן סוג של מה שאנחנו קוראים "בית לטיפוגרפיה עברית". זה הפך לפלטפורמה שמאפשרת לפעול בתוכה בכל מיני פורמטים ומדיומים סביב העולם הזה של טיפוגרפיה עברית ופונטים. אחד מהערוצים האלה זה המגזין שלנו, שקוראים לו אותאותאות. שם, מה שהתחיל כבלוג פשוט כמו פעם, שפשוט מפרסמים כתבות ספונטניות הפך להיות עם הזמן למגזין יותר עקבי, שבו מתפרסמות כל שבוע או שבועיים או שלושה, כתבות בנושא טיפוגרפיה, עיצוב גרפי, עיצוב מקומי, כל מה שסביב אותיות.
גלית: זה הלך והתרחב מ-רק אותיות, זה הפך להיות משהו רחב יותר שעוסק בתרבות של שפה, של כתב זה כבר לא מצומצם לתוך הקהילה הכותבת או המעצבת פונטים.
אברהם: אני חושב שזה גם העניין של אאא, לאפשר לעוד אנשים, שהם לא מכירים בהכרח את האותיות… (כלומר, כולם מכירים את האותיות, אבל לא מכירים את התחום הזה של עיצוב האותיות שמאפשר לאנשים להיכנס לעולם הזה). אז באותאותות, אנחנו מנסים להרחיב כמה שאפשר את תחום ההתעסקות, לכתוב על עיצוב מקומי, איור, תערוכות שהן נוגעות בטיפוגרפיה עברית בצורה לא בהכרח ישירה. אז זה אותאותות, ובתוך ה-אאא יש לנו עוד כל מיני תחומי פעילות אירועים, מלגות, תחרויות וכולי.
גלית: כל המערכת הזאת שעכשיו תיארת היא עצמאית לחלוטין, זאת אומרת, זה לא בתמיכת אף אחד, זה לא משהו ממלכתי או מוסדי.
אברהם: כן.
גלית: אלה בעצם יזמות שלך.
אברהם: זה התחיל כיזמות שלי לפני שידעתי מה זה אומר בכלל להיות יזם. אני גם לא חושב שאני יזם קלאסי של מה שמדמיינים כששומעים את המילה יזם, או אפילו באנגלית יש את המילה המפוצצת הזאת, "אנטרופנור". אני חושב שהיוזמה אצלי היא פשוט מתוך רצון ליצור ולשתף אנשים ביצירה שלי וברעיונות שלי ולא בהכרח ליזום מתוך היוזמה. כלומר, היוזמה שלי היא מאוד בתחום שמעניין אותי שזה היצירה הגרפית והפונטים, עיצוב אותיות ואיך אפשר כמה שיותר ליצור שיתופי פעולה בתוך התחום הזה. איך עיצוב אותיות יכול להיות לא רק לעצב אותיות, אלא לשתף מאיירים, לשתף אנימטורים, כותבים, איך אפשר להרחיב את העולם הזה למשהו קצת יותר רב־ממדי.
גלית: מאוד לא מובן מאליו, אני חושבת. גם הרצון לשתף או לעסוק ברוחב הזה של היריעה, וגם להחליט שאתה לא רק עונה על בריפים שקיבלת כמעצב. זאת אומרת, אני חושבת שהושטת את היד הזאת שאתה מתאר אותה היא מאפיינת את כל הלך הרוח גם של הבית וגם של המגזין עצמו, שהוא לא של אף אחד, אבל הוא מאוד שלכם. זאת אומרת, הוא מזוהה עם הבית אבל אין תחושה שהוא שלך. אין תחושה שאני קוראת את דעתך אלא יש פה הזמנה רחבה לעיון, ללמידה, להעמקה, והוא מגזין מאוד רציני. אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו כל פעם שאני צריכה לברר איזושהי נקודה שאני לא יודעת, הוא יהיה המקום הראשון שאני אפנה כדי לקרוא מחדש את המידע המדויק סביב אותיות. אני חושבת שיש שם איזה משהו שהוא מאוד מכבד את המקצוע אבל גם מאוד צנוע בדרך שבה הוא מתנהל.
אברהם: תודה. אני חושב שגם חשוב לתת קרדיט לאלעד יאנה עורך המגזין היום ובעבר היו לנו גם אורחים אחרים שהתחלפו אבל אלעד הוא כבר לדעתי חמש, אולי אפילו יותר, שנים עורך את המגזין והוא עושה עבודה נהדרת. אני רואה את זה כערוץ מאוד חשוב שלנו להתעסק כשאנחנו, כשאני מעצב אותיות אני לא רק מעצב את האותיות אני צריך לחשוף את עצמי וגם להתעסק בעצמי בכל מה שקורה מסביב בכל מה שקשור בלחקור סביב האותיות שאני מעצב, או בכלל. לקבל השראה מכמה שיותר תחומים סביב האותיות העבריות. ומה שמעניין אותי ביומיום ובא לי לקרוא ובא לי לכתוב עליו גם, כאילו זה או שאני כותב לי ביומן הפרטי שלי ואף אחד לא יודע או שאני פשוט אומר רגע, יש עוד אנשים שרוצים לדעת את המידע הזה. אם משהו מעניין אותי, אז אני יכול או לכתוב על זה ואנשים אחרים יקראו או לבקש מאנשים אחרים לכתוב על זה. אותו דבר עם אלעד, הוא עושה עכשיו, נדמה לי, דוקטורט או תזה.
גלית: הוא כבר עמוק בתוך הדוקטורט שלו, לפי השאלות שלו, כן?
אברהם: כן. אז אלה דברים שמעניינים אותו, הוא מתעניין ב…
גלית: זה גם המקום של התשוקה המקצועית, שמאוד ניכר בתוך… השאלות שלו וגם במחקר שהוא מפתח בשדה של אותיות. כשאני מתבוננת עליכם, אני מסתכלת על העבודה שלך, גם של אלעד, אבל שלך מראשית הדרך, לא רק כיזם, אלא גם כסוג של אוצר של תוכן, בשדה שהיו בו הרבה אנשים שפעלו אבל המחקר בו התחיל מאוד מאוחר. זאת אומרת, אם אנחנו מסתכלים על החוקרים והחוקרות העכשוויות, שמסתכלות על התחום של שפה, של אותיות לא מהמרחב הבלשני אלא מהמרחב הטיפוגרפי, נדמה שאתה מהר מאוד הבנת שהמפגשים שאתה יוצר הם לא רק מפגשים של כתיבה. אלא גם תערוכות, גם אירועים שבהם אתה יכול לאצור עכשיו מרחב שלם של חשיפה לאות העברית בלי שהוא עכשיו יהיה דידקטי, או מתיש או פדגוגי מדי לאיזשהו מקום מאוד יצירתי. רציתי לשאול על התערוכה הראשונה, הרגע הראשון שבו אתה עובר מהמחשב מסימון של קשתות וסנס־ריפים למחשבה על מרחב טיפוגרפי.
אברהם: ממש זה הפתיע גם אותי, עם השנים התחלתי לשים לב שאני בכלל מוסיף לעצמי את הטייטל של אוצר מדי פעם. בתערוכות הראשונות, למרות שכן אצרתי אותן, לא שמתי את הקרדיט לאוצרות בכלל. כאילו האוצרות הגיעה משמיים, ואף אחד לא יודע מי האוצר. וגם לא רציתי, כמו מה שאמרת קודם, אני מאמין כשאני עוסק בקהילה כשאני בעצם יש לי קבוצה של מעצבי פונטים והפוקוס לא צריך להיות עליי. אני מאחורי הקלעים. אני גם אוהב להיות צנוע, וגם אני מרגיש שאנשים, מי שאחראי לקבוצה יתפוס את כל תשומת הלב אז יהיה להם פחות רצון להיות בקבוצה הזאת. זה איזה עניין פרטי שלי כנראה. כיוצר, אני מרגיש שאם הייתי רוצה להצטרף לקבוצה אבל הקבוצה הייתה עם איזשהו מנהיג מאוד דומיננטי שלא ייתן לי את הבמה, אז אולי זה לא… אני פשוט הקהל יעד של המוצר של עצמי.
גלית: של התערוכות של עצמך, כן.
אברהם: אז אני שם את עצמי במקום של הצופה.
גלית: המעבר הזה מלעשות אותיות, לתכנן אותיות, לחלום אותיות, ללהציג אותיות במרחב של התערוכה שזה באמת מהלך לא מובן מאליו.
אברהם: כן, אני חושב שזה מגיע ממקום שאני גם אוהב להיות עורך, אני למדתי קודם, לפני תקשורת חזותית, למדתי צילום ושם חוץ מלצלם צילום יפה מאוד אהבתי לחבר בין תמונות. שיש שתי תמונות שעובדות אחד ליד השנייה או סדרה של תערוכה שלמה של צילומים שלי. זה משהו שבזמן הלימודים אתה צריך בעצם גם לחשוב עליו איך אתה יוצר לעצמך סדרה של צילומים.
גלית: זה יותר עבודה של עריכה, אני חושבת.
אברהם: עבודה של עריכה.
גלית: הזדמנות הזאת לבחור ולקבץ דברים יחד.
אברהם: כן, לשים גריד של 16 תמונות, ושהתמונות עובדות אחת עם השנייה ושיש שם מיקומים נכונים, ושהם…
גלית: אוצרות.
אברהם: זה אוצרות, אבל זה גם, זה עריכה שמובילה לאוצרות. זה משהו שהייתי מאוד טוב בו אני חושב, כצלם, דווקא בחיבורים בין התמונות. לשים שתי תמונות אחת ליד השנייה וכאילו, וואו יש פה דיפטיכון. נורא אהבתי את הדבר הזה. אז כמעצב פונטים באאא וכמישהו שאוהב לערב יוצרים נוספים, פגשתי מאיירת דידי כפיר מאיירת מאוד מוכשרת שגרה היום בגרמניה, נדמה לי ברלין. היא הציעה לאייר על האותיות של הפונט שלי, פונט מקומי. היא אמרה ׳בא לי לאייר על האותיות של הפונט שלך את כל החיות לפי האות׳. אז אמרתי, ׳בטח רעיון מעולה אשמח׳. וזה מה שהיא עשתה, זה נורא הפתיע אותי שהיא פשוט הלכה ועשתה את זה, כאילו, עבדה מלא מלא זמן על זה וחזרה כשזה היה מוכן וזה היה מהמם. אז אמרתי לה, ׳וואו, חייבים לעשות מזה משהו בוא נעשה מזה את תערוכה. וזאת תהיה תערוכה משותפת, של האותיות שלי והאיורים שלך׳. זה היה לפני משהו כמו 12 שנה לפני שהיו אירועי עיצוב, זה לא היה משהו מאוד נפוץ. אמרנו, טוב, יבואו אנשים ויהיה נחמד ובוא נזרום עם זה. חשבתי שיבואו איזה 20 אנשים ובפתיחה הגיעו המון אנשים הייתי מאוד מופתע ופתאום הבנתי שיש ממש צורך כזה של מעצבים.
גלית: יש קהילה שלמה שאין לה אירועים, לא היו לה אירועים כאלה.
אברהם: לא היו אירועים, היום קשה לדמיין את זה כי יש כל הזמן אירועים, בעולם העיצוב הגרפי והאיור. פתאום הפגשנו בין שני תחומים – עיצוב גרפי ואיור. והוצאנו אנשים החוצה ואפשרנו להם לראות את האנשים שהם עובדים איתם, שהם למדו איתם. הייתי מופתע מכמות האנשים. אמרתי, אוקיי, עליתי על משהו, עלינו על משהו.
מאז התחלנו לעשות מלא אירועים כאלה חלקם היו מסיבות – מסיבות חנוכה, מסיבות אותיות תמיד שילבנו איזושהי תערוכה תערוכה בנושא: אור, תערוכה סביבונים, לפעמים זו הייתה התוכנית האמנותית או חלק מהאירוע ואז בהמשך התחלנו לעשות תערוכות שהן רק תערוכות ותמיד היה איזשהו נושא גחמתי, ספונטני.
גלית: כן, השתתפתי באחד שאני חושבת שהיא הייתה סביב עיפרון, כן.
אברהם: כן, אז עיפרון הייתה אמורה להיות תערוכה שהייתה חלק ממסיבת חנוכה, ובסוף היא לא התקיימה, הייתה אמורה להתקיימת בכיכר הבימה. הייתה לנו בעיה עם העירייה שברגע האחרון ביטלו לנו את האישור ואז התערוכה נפתחה בסטודיו שלנו כתערוכה בפני עצמה. ברגע שהייתה תערוכה בפני עצמה אמרתי, אוקיי, אפשר לקיים אירוע שהוא רק תערוכה. כנראה לא היה לי אומץ לזה, אמרתי, צריך מסיבה שיש לה תערוכה כחלק מהתוכנית האמנותית.
גלית: ואז גם אני חושב שזה היה הרגע שהתחלת להגיד כן, אני אוצר של המהלך הזה אני לא רק מארח את המסיבה.
אברהם: אני חושב שעדיין לא היה לי אומץ לכתוב את עצמי כאוצר. בדרך כלל עבדתי גם עם עוד אוצרות/מפיקות, וזה היה כזה לא ברור מי אחראי על מה. וברגע אחר אמרנו טוב, אני חושב שבתערוכה הזאת של עיפרון זו הייתה לימור יוסיפון גולדמן, אז היה לי נוח לשים אותה קדימה. כן, היא עשתה, כאילו, עשינו את זה ביחד, אבל לא היה לי… הרגשתי שזה לא, שאני עדיין לא אוצר. וגם היום, אני לא באמת מרגיש שאני אוצר את תערוכות. עם הזמן למדתי לעשות את זה בצורה קצת יותר, אולי מקצועית נקרא לזה, אבל אני עדיין לא אוצר אני לא בא מהתחום הזה. אני לא למדתי אוצרות. כשאני מגיע לשלב שאני צריך לכתוב את הטקסט האוצרותי, אני שובר שיניים, ונעזר בצ'אט-ג'י-פי-טי האנושיים שסביבי, כמו אחותי, חברים, אלעד, שעוזרים לי להתנסח כמו שאוצר אמור להתנסח, אני מגיע מתחום של היוצר. זה מעניין, אני תוהה כמה יוצרים יש שהם גם יוצרים ואיך באמת הדיאלוג הזה. תמיד נורא מוזר לי לראות נגיד, את תערוכה שהאוצר הוא גם מציג.
גלית: יש על זה טקסטים שונים אני רק יכולה להגיד את דעתי עצמו שזה לא יכול להיות.
אברהם: וואלה.
גלית: כן, כי אם אני רוצה להיות באמת כנה לגבי איכות העבודות שבחרתי לתערוכה והרלוונטיות שלהם, אני לא אוכל להיות אובייקטיבית לגבי העבודה של עצמי כמו שאני לגבי עבודות אחרות. כמו שפעם לימדו אותי, שזה היה ממש מזמן. אם אני צריכה להוריד עבודה, או לוותר על עבודה, כדי להכניס עבודה שלי, כבר מתחיל להיות שם איזושהי דילמה שהיא לא מוסרית לא אתית מקצועית אולי מוסרית, כן, אבל אתית לא.
אני חושבת שהייתה לנו הייתה בשיחה של יובל ושלי, יובל סער דיברנו על ההזדמנות הזאת של אוצר להיות מי שמשתהה בתוך המרחב הזה, יודע לדבר את השפה ועד כמה אוצרי ואוצרות עיצוב חשוב שיבינו את המונחים, חשוב שיבינו מה קורה מסביב. אני חושבת שזה חלק מלהיות יוצר בתוך המרחב שלו שגם יכול לייצר איזשהן אמירות אוצריות. זאת אומרת, אני מזהה משהו, בשלולית אצלי, ואני יודע עכשיו לתאר משהו, לאפיין משהו, לסמן איזשהו דבר מעניין, שסביבו יהיו עוד יוצרים ויוצרות שזה יעניין אותם לרגע זה, ויהיה חשוב לדבר על הנושא הזה.
אברהם: כן, מעניין. אני גם מרגיש על עצמי, שאם אני רואה את השם שלי פעמיים על ההזמנה זה כאילו, זה מוזר. למרות שאם מסתכלים בתחומים אחרים, אז כן, יהיה סרטים שבמאי הוא גם המפיק והוא גם משחק באיזשהו תפקיד. לעומת זאת נגיד, שחקן כדורגל שהוא גם המאמן, או ה…המנג'ר, פחות עובד.
גלית: אני חושבת שמה שרציתי לשמוע ממך, זה על הרגעים בהם אתה יודע מה צריכה להיות או על מה צריכה להיות את התערוכה הבאה. זאת אומרת, איך אתה יודע להגיד בתוך עולם שהוא משתנה באופן כל כך מהיר, אבל כל כך עשיר בארץ, שזו השפה העברית, ובטח העשור האחרון שאני… אני חושבת שלא היה עשור כזה שבו התפתחו כל כך הרבה פונטים. כל כך הרבה אנשים התמחו והתמקצעו בתחום הזה. איך אתה יודע לעצור ולהגיד, זה, על זה אני רוצה לעשות את תערוכה או זה מספיק מעניין בשביל את תערוכה ועל משהו אחר, פחות?
אברהם: שאלה טובה. זה כמובן ניסוי וטעיה ו… צריך קודם לראות שיש רעיון טוב וברגע שהרעיון טוב הוא צריך להרגיש גם חדשני, שלא עשו את זה קודם. שהוא יפתח איזשהו ערוץ חדש של הסתכלות, יוביל לתוצאות. כלומר, בדרך כלל התערוכות שלנו הן לא לוקחות יצירות קיימות אלא אנחנו פונים למעצבים ויוצרים, מאיירים ומבקשים מהם ליצור בתוך איזשהו בריף עבור את התערוכה. הרעיון הוא לדמיין איך התערוכה תיראה וכמובן שתמיד יש הפתעות, אבל… כי היוצרים באים ממקומות כל אחד מהמקום המיוחד שלו. אבל הרעיון הוא לדמיין איך תראה התערוכה כמכלול.
לפעמים יש רעיונות שהם כזה, ׳וואו זה חייב להיות תערוכה׳, כמו שלפני שש, שבע שנים, היו בחירות. היו מלא תערוכות בחירות אבל באחת מהן בעצם היה לי רעיון שלקחת כרזות ישנות של בחירות. שאנשים לא יודעים אבל פעם המפלגות היה להן אות אחת. בהתחלה הן התחילו מאות אחת עד שנגמרו אותיות. אז הייתה מפלגת מפאי – א'. הייתה לכל אות הייתה מפלגה לאורך השנים. יש מלא כרזות בחירות שיש בהן אות אחת ענקית – הצביעו כ', ג' וז' כמעט לכל אות. אז חיפשתי בארכיונים (זה היה לפני שארכיון שנקר היה גלוי לציבור), כרזה לכל אות. פניתי למעצבים ומאיירים שהשם שלהם מתחיל באות הזאת ונתתי להם את הכרזה הישנה הזאת ואמרתי להם תעצבו כרזה חדשה בהשראתה. זה היה רעיון פשוט שעלה תוך כדי והוא היה מוצלח, בלי להחמיא לעצמי. פשוט הוא היה מוצלח כקונספט. גם לחבר את האותיות, גם את היוצרים, לעבר, להווה, משהו שהוא כזה עבד יפה ביחד גם אז לימור יוסיפון גולדמן אצרה, בעצם ביחד. אצרנו, הפקנו את זה בגלריית החדר בתל אביב, וזה היה נורא כיף לעשות משהו כזה שהוא לצאת מהחשיבה הרגילה של תערוכה, משהו שהוא כאילו…
גלית: והוא גם לא בריף וגם לא עבודה בסטודיו…
אברהם: מה הכוונה בסטודיו?
גלית: שהוא לא עכשיו בוא נעשה פונט למוזיאון תל אביב לקראת הפתיחה או כל דבר אחר כזה, זאת אומרת, זה לא עבודה של הסטודיו לטיפוגרפיה.
אברהם: כן.
גלית: אלה דברים הלא שימושיים, הפרויקטים הלא שימושיים האלה.
אברהם: כל הזמן אני אומר, ׳וואי, אברהם, אתה חייב להפחית עם כל המסביב להתמקד בפונטים׳ ואני שואל את עצמי למה אני לא מעצב פונטים שמתמקד רק בפונטים. כמו איזה סופר שפשוט כותב ספרים כל היום. אני חושב שאני צריך את זה בשביל הפונטים שלי. אני צריך כל הזמן לצאת ולחזור. להיכנס חזרה לפונטים, אחרי שקצת איווררתי את החשיבה שלי קצת יותר, אני לא יודע איך להסביר את זה, משהו יותר מרענן, כאילו…
גלית: אני חושבת שמה שאתה עושה, הוא מעניין, כי אנחנו, אני חושבת שכולנו פועלות ככה בתוך השדה הזה, אנחנו רק לא מגדירות את זה כמו שאתה מגדיר וזה דרך מאוד יפה להגדיר למה אנחנו עושות את התערוכות האלה. זה שהרצון לייצר מקום שבו אני יכולה לשאול שאלות ולדון באיזשהו נושא, שהוא מעניין – הוא לא רק מעניין אותי, הוא מעניין עכשיו את הזמן הנוכחי, את היוצרים והיוצרות שנמצאים סביבי. וזה כמו לייצר מין שיחה שמרחיבה את המילים בתוך המשפט שלה והיא מאפשרת לי מקום חדש.
ובמקום החדש הזה נוצרות עבודות חדשות יש תערוכה חדשה, נוצרים שם הקשרים חדשים, שמאפשרים לי להמשיך ולעסוק במשפט הרגיל של היומיום שלי עם התוספת החדשה הזאת של רעיונות שפגשתי שלא היו קיימים קודם. ההזדמנות לרווח את המקומות האלה, אני חושבת שהן גם ההזדמנויות שלנו להרחיב את השדה. להגיד ׳אני לא עושה את העבודה, אני לא רק חורש בשדה, אני עכשיו מייצר זנים חדשים של צמחי אותיות, כדי שאפשר יהיה לחשוב מחדש על מה אנחנו עושים פה. אחרת באמת העבודה נשארת בתוך הגבולות של עצמה.
אז אולי זה התפקיד של התערוכות, ואני חושבת שכשמסתכלים על העשייה כל כך מעניינת שלכם יש פה איזה מין תפקיד לתערוכות האלה. כמו שאמרת, הן מרחיבות את ההזדמנות שלכם לעבוד, הן קצת עושות את ההזדמנות הזאת לחזור רעננים יותר לתוך העבודה. אבל הן גם משתפות עוד ועוד אנשים בתוך העניין הזה של אותיות, שאולי לא כולם היו עושים את זה באופן טבעי.
זאת אומרת, אני זוכרת שההזמנה ל״עיפרון״ קרבה אותי לתוך השדה של טיפוגרפיה שהוא… הוא לא לא היה ידוע, אני, בתוך עמי אני חיה. אבל זה לא היה מקום שהייתי חושבת שאני צריכה לחיות בתוכו או לפעול בתוכו וזו הייתה הזמנה מאוד נעימה. אני חושבת שאולי זה הדבר היפה להגיד על התערוכות שלכם, שהן נדיבות, הן מזמינות ויש בהן איזה רוחב לב וחוסר ביקורתיות ושיפוטיות שנותן מקום לעשייה כזאת שהיא מאוד מדויקת, אבל היא בטון לא צעקני, היא בטון העובד, בטון הנינוח הזה. שם מגיעות ההפתעות כמו תערוכת הבחירות שהייתה מעלפת. זאת אומרת, אני זוכרת את התגובות מסביב של כמה מתוחכם זה היה.
גם החיבור הרגשי של כל יוצר ויוצרת לאות שלו, ועד כמה כל אחד מאיתנו מחובר לשם שלו, אוהבת או לא אוהבת, כבר עניין אחר. אבל עד כמה חלק מהכרזות וחלק מהיוצרות והיוצרים, ממש הזדהו עם המסר שהיה בתוך הכרזות, יצרו איזושהי תמה קצת יותר רחבה וגם למדו משהו חדש. אולי זאת ההזדמנות המעניינת שאתם מאפשרים.
אברהם: יש משהו באותיות, שבעצם זה האסנס (המהות), זה הבסיס, זה כמו שבטבע יש את האלמנטים אוויר, מים, רוח, אדמה, אז בתרבות שלנו, בעיצוב, אותיות זה אלמנט בסיסי. כל אות זה כאילו אם היה טבלה כזאת של אלמנטים אז כל אות חלק ממה שמרכיב את הזהות שלנו, התרבות שלנו. אנחנו עם הספר, אנחנו גדלנו בשונה מהרבה תרבויות אחרות, גדלנו לתוך האותיות. אותיות היו פעם קדושות, פעם האותיות היו שמורות רק לטקסטים שהם כאילו קדושים, לא היה מודעות, פרסומות. זה היה כאילו, זה היה חלק מהזהות היהודית שלנו.
אני רואה את זה היום עם הבן שלי שלומד לקרוא, אז כל אות זה כאילו עולם שלם. יש כל כך הרבה צורות שאפשר לכתוב את האות, יש כל כך הרבה משמעויות לאות, ויש באמת אינסוף רעיונות שאפשר לשלב את האותיות, אם זה בתערכות, או בעיצובים, או במוזיקה. כאילו זה משהו שהוא בסיסי ואפשר לצאת ממנו לאינסוף של כיוונים. וזה משהו שהוא נורא כיף לי שבאמת אם פתאום יש לי איזה רעיון שהוא נובע תוך כדי היצירה בדרך כלל זה מה שקורה, אני לא יושב וחושב על רעיונות אלא תוך כדי המחקר, או תוך כדי העיצוב פתאום כזה אוקיי, יש פה איזה חיבור. ואז יש בי איזה רצון ללכת ואוקיי בוא נחקור את החיבור בוא נראה מה אפשר לעשות ממנו. אולי זה יכול להיות כרית של אות, אולי זה יכול להיות סטיקר, אולי זה יכול להיות סיפור, ואולי זה יכול להיות תערוכה. ברגע שהרעיון הזה עולה, כנראה יש בי איזה רוח יזמית, אני רץ עם זה. ובזה, בקשר למה שאמרת, באמת אין סוף דברים שאפשר לעשות לפעמים זה מפתיע אותי אני כזה לפעמים אומר אוקיי, מה כבר אפשר לעשות עם האותיות, כבר די, עשינו הכל, אבל זה לא נגמר.
גלית: לא, זה לא נגמר.
אברהם: וכנראה שזה לא ייגמר, כי גם המציאות פה משתנה בצורה מאוד קיצונית. באמת, נגיד עכשיו יש תקופה כזאת, שהעיסוק באותיות הוא מאוד מתחבר לזהות היהודית שלנו מחדש. משהו שאי אפשר היה להגיד אותו לפני כמה שנים. כאילו, כולם מאוד מתחברים לישראליות שלהם, ליהדות שלהם, שואלים שאלות, מי אני, מה אני? והאותיות הן שמה כדי לתת לנו איזשהו עוגן. בתערוכה האחרונה שעשינו, ביפו העתיקה, ביחד עם אבי יגיל, בעצם עסקנו בתקווה. כי עכשיו באמת כל תערוכה חייבת לתרום איכשהו למצב אי אפשר להתעסק באסקפיזם זה כאילו, אין אסקפיזם כרגע חייבים…
גלית: נכון, אני מסכימה.
אברהם: והנושא היה תקווה. הבריף היה לעצב כרזה שבעצם לוקחת מילה אחת שמשדרת תקווה, ולהציג את המילה הזאת באיזושהי צורה מעניינת. והאותיות בעצם מחזירות אותנו למקום המוכר והמרגיע של המילים המרגיעות של התקווה וגם האותיות שהן מוכרות. יש משהו שנורא הפתיע אותי כמה שהתערוכה הזאת גרמה לאנשים באמת, כאילו, להרגיש טוב עם עצמם. אני תמיד צחקתי עם עצמי על כל המילים האלה של "be happy", "hope", כאילו, שכותבים כזה…על הלוח בבית, על המקרר, "kitchen". אבל בסוף, אתה רואה מילה ואתה רואה אותה בצורה מסוימת, בעיצוב מסוים, איור מסוים, וזה נותן לך תחושה נעימה.
גלית: יש לי הרגשה שזה יותר מ״נעימה״, שזה… יש משהו באותיות שקשור לאבני הבניין של התרבות שלנו, אז הן איזה סוג של די.אן.איי שאנחנו נשענים עליו הלוך וחזור. ורק לצטט עכשיו מהזיכרון ב"יהודים ומילים" הדיון הזה בין עמוס עוז לבתו, שהוא אומר ״הקתדרלות שלנו בנויות מאותיות, אנחנו לא אנשים של אבנים מגולפות״, זאת אומרת, המבנים הכי גדולים שלנו בנויים מטקסט. היכולת שלנו לתאר את התרבות שלנו לשמור אותה, היה דרך הטקסט, וכמו שאמרת הטקסט נשמר מאוד מאוד בקפדנות. המבנה הזה של 22 אותיות שעושות הכל.
העידן החדש עכשיו שאנחנו כותבים עם האותיות האלה כל מיני דברים כמו פתקים, אסמסים, וואטסאפים מודעות ושלטים בהפגנה, פתח את השפה לאיזשהו מקום חדש לגמרי. אבל גם מחייב כל אחד מאיתנו לחשוב כל פעם שהוא לוקח טוש כדי לכתוב על קרטון שלט להפגנה איך אני מציירת את האותיות. זאת אומרת, מה אני שמה בתוכן שיסביר את מה שאני רוצה לומר, וזה לא עכשיו אותיות שהורדתי פונט שהורדתי מהרשת ואיתו אני כותבת את מה שאני רוצה, אלא יש איזשהו ערך למשיכת היד הזאת, לתנועה, לאנרגיה שנכנסת לתוך האותיות, והן הופכות להיות הרבה יותר מרק אותיות שאני מסדרת על דף. זאת אומרת, איכשהו הן שמרו על הכוח שלהן גם נדמה לי, ביומיום שלהן.
אברהם: אין ספק, שהאותיות הן מייצרות המון אמוציות, באנו, גדלנו איתן ויש עברית רב־מגדרית שמייצרת המון אמוציות. יש כאלה שרק קשה להם שמשנים להם את האותיות, משנים להם את הזהות.
גלית: שהתחילה כפרויקט גמר, נכון? הפונט הרב-מגדרי של מיכל.
אברהם: כן, שנקר, לא, ב-HIT. ויש כאלה שהם דווקא… זה מייצר בהם המון רגש מאוד חזק. האותיות שלנו, אנחנו מאוד מחוברים עליהן. אבל זה הגיוני, יכול להיות שזה קיים בכל תרבות שאותיות שגדלת לתוכן ואתה רגיל לקרוא בהם, מעניין לבדוק, אם נגיד, ו…
גלית: אני לא יודעת אם זה עובד בעוד…אני מניחה שיש אצלנו איזשהו קשר אחר. לא לחינם, גם אאא היא שחקן כל כך מרכזי אבל גם התערוכות שאנחנו רואים מסביב כל כך משמעותיות. זה גם "מילים טובות" שהמרכז אצר שהצגת את הכרזה כל כך נהדרת של סבלנות, שהיא כולה הייתה כמו חיית בית כזאת, שהן לא היה אותיות מסודרות על דף, אלא הייתה שם ממש דמות שלמה שאפשר לקרוא אותה בתוך הכרזה.
זו ההזדמנות שלנו לדבר אולי דרך טקסט גם על דימוי גם על זיכרון גם על המקום שלנו. אבל בעיקר אני חושבת מה שהתערוכות נותנות זו חוויה שיש לי גם בתערוכות שלכם ובכלל. זה הרגע שבו אני לא צריכה לפעול אלא הגעתי אל המרחב של התערוכה, שאני קוראת בעיניים שלי, בלב שלי, בראש שלי, בגוף, את כל מה שאתה או כל אוצר אחר או אוצרת אחרת מניחים במרחב. ואני יכולה להחליט לקחת איתי חלק מהדברים או לפעול בהמשך הדברים האלה אבל אני במצב שלמידה ושהייה והתפעמות, הלוואי סקרנות אם אפשר, ותשוקה להמשיך ולהיות מעורבת בתוך המהלך הזה ובזה התערוכות שלכם אנשים עשו את היד המושטת, לפגוש אותיות, ולא רק ציורים ופסלים או כל דבר שאנחנו התרגלנו לראות בתוך תערוכות.
אני רוצה רגע ללכת לצד השני שלך כמורה, כי אני מרגישה שאתה גם מלמד כמו שאתה אוצר וכמו שאתה מתכנן אותיות. אז אם אתה יכול רגע לספר על מה אתה מלמד ואיך אתה קושר את הדברים יחד.
אברהם: אני מלמד בשנקר כבר שנים רבות, כבר איזה 12, 13 שנה, וקורס עיצוב פונט שמונה שנים. זה קורס מתפתח ואני מנסה לשפר אותו משנה לשנה. אחד הדברים שאני, לשאלתך, אני באמת מנסה לשלב בקורס עבודה שגם מוצרותית גם לעשות פרויקטים משותפים, נגיד לעצב פונט ביחד. כל אחד מעצב אות וביחד יש לנו פונט שלם. זה תרגיל מאוד קטן, אבל יש משהו נורא נחמד שנותן לכולנו בקורס תחושה כזה, אוקיי, אנחנו חלק ממשהו, אנחנו בקורס הזה יחד וזה גם נותן תחושה שזה קל. זה משהו שחשוב לי, לעצב פונטים זה הפוך מקל. אבל כשמלמדים את זה אז סטודנטים מגיעים בכאילו ׳וואו בחיים אני לא אצליח לעצב פונט׳ אבל לפעמים צריך להראות להם תשמעו, אפשר לעצב פונט גם בשעה, לא יהיה טוב. אבל בואו נתחיל מלעצב פונט לא טוב בשעה ואז לאט לאט נתחיל לעצב עם יותר תשומת לב עם יותר תשומת לב לפרטים והעבודה.
ברור שסמסטר אחד של שלושה חודשים זה לא מספיק לבנות ולעצב פונט ברמה הגבוהה. אבל זה באמת מאפשר להוריד את החסם הזה, הלחץ, הפחד הזה של הדבר הקדוש הזה, שזה האותיות. גם במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית שהיא לא קשורה לעולם החרדי והדתי, שבו האותיות הן קדושות אז האותיות הן קדושות, כן. סטודנט בשנה א' מסתכל על מעצבי הפונטים כזה ׳וואו, זה אומייגאד׳. אין לי בעיה, עם זה אבל שהסטודנטים לומדים לעצב פונטים אז כדאי להוריד מהם את הפחד הזה. לפעמים יש סטודנטים שבקורס, שאומנם הקורס הוא רק שלושה חודשים, מוצאים פונט שהוא ממש מוצלח.
גלית: זאת אומרת, זה מעניין, יש דברים מאוד מעניינים שהם עושים.
אברהם: זה מדהים, וזה גם מפתיע אותי גם, שכל שנה מחדש אנשים מביאים דברים חדשים לגמרי, כאילו, כמה כבר אפשר? זה משהו שאומרים לי כל הזמן אנשים שהם לא מהתחום. הייתי אצל האחות לפני כמה ימים, לעשות בדיקת דם, שואלת אותי מה אני עושה היא אומרת, די, לא צריך עוד פונטים, אני מכירה רק 20 פונטים בוורד. אז אני בדרך כלל עונה כמה צריך עוד עיצובים של נעליים, צריך עוד שירים, צריך עוד ספרים? לא צריך, אבל כאילו, כל הזמן אפשר לחדש ולהמציא עוד. וזה תמיד מפתיע אותי שסטודנטים מצליחים לעשות את זה בצורה מאוד מגוונת כל שנה מביאים כיוונים חדשים ומפתיעים.
כשחלק מהפונטים מוצלחים אז אני גם עוזר להם להמשיך לפתח אחרי הלימודים ולהפוך את הפונטים לפונטים מקצועיים. הם יוכלו גם למכור אותם ולקבל גם נחת כלכלית שהוא זעום וצנוע אבל הוא גם קיים וגם סיפוק אדיר מזה שהפונט שלהם נמצא שם בחוץ. הוא הופך להיות לאט לאט, תלוי כמה הוא מוצלח ופופולרי, הוא הופך להיות חלק מהתרבות נכס תרבותי.
גלית: שזה מרתק, ההזדמנות שלך להפוך להיות חלק מהחיים בבת אחת. אני חושבת על מעצבי מוצר, כמה זמן לוקח למעצבי מוצר צעירים שאובייקט שלהם יהיה חלק מהיומיום ועד כמה זה אפשרי למי שעושה אותיות טובות להפוך להיות מהר מאוד, חלק מהשפה.
אברהם: מדהים. וזה גם יכול להיות פוקס, אבל אם הפונט שהסטודנט יצא והוא תפס כי אי אפשר לדעת את זה מראש, הוא פשוט משאיר מורשת אחריו, זה משהו די מדהים. מה שהוא עשה בלימודים בקורס אחד ולא חשב בכלל מה יקרה אחר כך וזה באמת, זה מרגש אותי מאוד שאני מרצה, מלמד סטודנטים ואז שנים אחרי הפונט שלהם מצליח ונהיה חלק מהתרבות ומשתמשים בו, והם עושים גם הכנסה צדדית לא רעה זה נותן לי סיפוק מאוד, יותר אפילו מהפונטים של עצמי.
בדיוק נתקלתי ב.. לא סטודנטית שלי דווקא, אבל לפני שבועיים, נתקלתי בגילי לוין, שהיא עבודה באאא וכשהיא עבדה אצלנו היא פשוט כתבה בכתב יד שלה. היא עשתה פונט ושביט יעקב עשה לזה דיגיטציה ופיתח את זה לפונט. פרויקט של יומיים. היא פשוט כתבה והוא הפך את זה לפונט, וקראנו לפונט פונט גברת לוין, כי קראו לה גילי לוין – עכשיו היא התחתנה אז יש לה משפחה אחר. ודיברנו על זה שאיזה מטורף הפונט הזה ששחררנו אותו כפונט חינמי, השתמשו בו בטירוף המון, בכל מקום אז כאילו, יש כאלה שיגידו שאולי זה נרקיס, לא נרקיס, הגוטמן יד־ברש החדש. לא איזה פונט שאני גאה בו, שנכנס במיוחד אל הקאנון הוא לא נכנס לקאנון אבל הוא כאילו משתמשים בו הוא הפך להיות חלק מהתרבות.
גלית: הכתב יד שלה נמצא שם ואיזה מטורף, כן, הכתב יעד שלה בכל מקום.
אברהם: זה כאילו, והיא אומרת שהיא ראתה מצבה עם הפונט שלה, כאילו אתה שם את זה, אתה משאיר אחרייך חותם.
גלית: התערוכות, מהצד השני, יש בהן משהו חולף, שזה חלק מהצער שלנו לפעמים, שהן… הן מגיעות והן דרמטיות ומשמעותיות. אחר כך הן חולפות ועכשיו מה שנשאר לנו זה או טקסט האוצרת או קטלוג, במקרה שהיה מזל והיה תקציב, אבל החוויה של החלל נעלמת מצד שני, זה מה שמפנה מקום לתערוכות חדשות, אז יש בזה איזו חשיבות.
אברהם: נכון, גם יש משהו יחד בתערוכה שהיא בעצם, יש לה נוכחות בזמן מסוים ויש לה זיכרון, כלומר, התערוכות שנחרטות אצלי בזיכרון הן הופכות להיות חלק ממני הן בונות אצלי, את מי שאני. כאילו, הן משפיעות עליי, כמו הספרים שקראתי והשירים ששמעתי, אני מעכל אותם, זה כמו מזון כזה.
גלית: כשדיברנו עם רמי טריף האוצר של אגף העיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל דיברנו על שתי תערוכות שהיו פורצות דרך לא רק אוצרית אלא עשו שינוי אצל הרבה מאוד אנשים. אחת, התערוכה מפונג למחשב הביתי שהייתה בשנות ה-80, ובעצם בתוך החלל של התצוגה, הוקמה ארנה של משחקי מחשב. זה עוד לא היה השלב שלכולם היה מחשב בבית, למעט מאוד אנשים היה מחשב בבית. כל ילדי ירושלים הגיעו למוזיאון כדי לשחק משחקי מחשב ובטקסט שיצא בהודעה לעיתונות, נאמר, משחקי המחשב הם לא אלה שחשובים, אלא הילדים ששיחקו במשחקים האלה יחזרו הביתה יסבירו להורים שמחשב זה לא דבר רע. אולי המחשבים ייכנסו אל הבתים, ואולי המחשבים הם אלה שישנו את העתיד שלנו.
ואני רוצה לחשוב על כל הילדים שגדלו מתוך התערוכה הזאת, וקיבלו גם את המשחקים, אבל גם את המחשב כחלק מהחיים שלהם, איזה שינוי זה עשה בחברה שלנו. זו תערוכה אחת. התערוכה השנייה היא תערוכה שהציגה, אולי את ההזדמנות הזאתי, לחשוב על המרחב המשחקי, המרחב הפתוח יותר של ״משחקי פיסול״, שהזמינה יוצרים ויוצרות לעבוד עם חומרים ממוחזרים והיא קרתה ב-1974. שזה באמת, אני לא חושבת שיש תערוכה שנעשתה בתחום הזה כל כך מוקדם ובעקבות התערוכה הזאת, עוצבו מחדש גני המשחקים עם שאריות של גלגלים של מפעל אליאנס. ועד היום, אם הולכים עוד לגני משחקים של פעם יש בהם טאיירים תקועים באדמה צבועים בכמה צבעים, ואם מצאת, התמזל מזלך, ומצאת אחד ממש ישן, הטאייר האחרון יהיה לו ראש של חיה. זו הייתה עבודה של מעצבים צעירים שעבדו עם המוזיאון על פרויקט חדש, בתור תערוכה, אז איכשהו גם תערוכות משאירות סימן, בין אם זה במי שהיה בתערוכה ולקח איתו את החוויה ובין אם זה בסביבה שלנו, כמו אותיות שאתם מעצבים.
אברהם: זה נורא מעניין מה שאת אומרת, זה גורם לי לחשוב על זה, שבאמת עושה לי חשק לתת איזושהי מזכרת מתערוכות. אם היה לתערוכות איזשהו אובייקט שאתה מכיר בתערוכה אתה מקבל אותו ואז אתה מניח על המדף וכל פעם שאתה רואה אותו אתה נזכר בחוויה של התערוכה, ומשלים את הפורמט הזה של תערוכה. לקחת איתך משהו פיזי הביתה, במיוחד בעידן כזה דיגיטלי שכבר הזיכרונות מתערבבים ביחד.
גלית: טוב, אז יש לנו סיבה להיפגש שוב, כשנפצח את התערוכה הזאת. להגיד לך תודה רבה. תודה רבה, על המלגות, על הפרסים שאתם נותנים, ועל השקט, היציב של העבודה שאתם מייצרים, שמאפשר לנו ללכת ולחזור וליהנות בכל פעם מחדש. תודה רבה.
אברהם: תודה רבה, ממש נהנתי.
